בשבת זה התחיל, כעבור יום זה נגמר

יו''ר ועדת החוץ והביטחון, ח''כ אבי דיכטר, כותב על הוריו ניצולי השואה וביקורו לפני שנה בעיירה בה נרצחו בני משפחתו.

אבי דיכטר , כ"ז בניסן תשע"ז

דיכטר מדליק נר זיכרון באנדרטת השואה בברלין
דיכטר מדליק נר זיכרון באנדרטת השואה בברלין
צילום: בועז ארד

בשבת זה התחיל וכעבור יום, בראשון י' אלול / 23 אוגוסט 1942, זה נגמר. 3,870 יהודים, נשים וגברים, זקנים וצעירים, ילדים ותינוקות, הובלו ברגל מהגטו היהודי שבצדו האחד של הישוב, לאורך קילומטר אחד, אל עבר בור ענק שהיה בצדו האחר של הכביש שחצה את העיירה.

באותה עיירה קטנה, רוזישץ, שהייתה חלק מפולין וערב מלחמת העולם ה-2 עברה לאוקראינה (כחלק מברה"מ לשעבר), גרו בני משפחתי, דיכטר מצד אבי וקוניוך מצד אימי.

מי הלך ראשון, את מי תמכו כדי שלא ייפול חלילה ויוצא להורג בו במקום, האם סבא אברהם-משה שאת שמו אני נושא, דאג לכך שהבנות, הדודות שלי, לא ילכו קרוב מידי לבתי הגויים בעיירה כדי שאלה לא ינסו להציק להן? האם סבתא הניה שעל שמה נקראת אחותי וסבא נחמן-יואל, שבן דודי נושא את שמו, איך הם גוננו על הילדים בדרך אל בור המוות?

לפני שנה ביקרתי לראשונה בעיירה. הלכתי ברגל מהגטו, לאורך בתי התושבים, עד למטווח בקצה השני, שבו היה הבור, זה אשר לתוכו נפלו ירויים יהודי רוזישץ ובתוכם משפחתי. באלפיהם הגיעו לקרבת הבור ושם, על שפת הבור הועמדו ששה אחר ששה אחר ששה, כך במשך כל היום. הרוצחים מהגסטאפו, קבלו את היהודים מידי האוקראינים המקומיים שהובילו את שכניהם היהודים לאורך הכביש עד לשפת הבור.

שם הרוצחים העמידו שישיה אחר שישיה וירו בעורפם. הגופות נערמו אל תחתית הבור שהלך והתמלא. איש לא צעק, לא היה אל מי. בדמייהם מתו – יש גרסא האומרת שהיו שם כ-5000 יהודים.

לאחר מלחמת יום הכיפורים, אמר לי אחד מחברי שנלחם באחד המעוזים ליד תעלת סואץ: "זה לא היה קרב, זו הייתה ממש שואה". הוא תאר איך המצרים עלו עליהם מהתעלה וכתרו את המוצב. לוחמינו הנצורים זעקו בקשר לעזרה, אך איש לא ענה. משנכנעו ויצאו בידיים מורמות, המצרים ירו למוות בחלק מחיילינו. הוא עצמו נפל בשבי.

בקול שקט אך נחוש הערתי לחברי: "שום מצב לא דומה לזה של היהודים בשואה. כשבני עמנו הובלו אל המשרפות או אל גיא ההריגה, איש מהם לא זעק לעזרה. לא היה למי. במוצב בתעלה הייתה התקווה שמישהו ישמע וייחלץ לעזרה. בשואה אלה שיכולים היו לעזור, הלכו לידך בשיירת המוות. להורים לא היה למי לקרוא לעזרה ולילדים היה ברור שהאבא ההולך לצידם, אינו יכול לעשות דבר.

לכן, הבהרתי לידידי, "אל תישא שם השואה לשווא". היא מילה שיש לשמור אותה כדי לתאר את השואה בלבד. כל ניסיון לאמץ את המילה כדי לתאר תקופה קשה בחיי מדינת ישראל, אינו נכון ופוגע בזיכרון ששת המיליונים שנרצחו בשואה. עמים ומיעוטים כולל באזורנו, משתמשים לעיתים במילה "שואה" כדי לתאר את מצוקתם.

יש העושים זאת מתוך בורות ויש במתכוון, כדי להעצים את הטיעון שלהם. חורה במיוחד לשמוע ישראלים (ערבים ומעט יהודים) המנסים להקביל אליה את ה"נכבה". אלה גם אלה, לא למדו כלום ואטומים מכדי להבין מהי באמת השואה של העם היהודי.

"לזכור ודבר לא לשכוח", זהו צווי שיבטיח כי במדינת ישראל לא נאפשר לאף מדינה או עם אחר, לשחזר שואה שניה. נזכור ולעולם לא נשכח.

אבי דיכטר בן 7