'ה-SS צחקו ונהנו מכל מה שהם עשו'

עדותה של חוה פרידמן ז"ל על החיים ביערות, הנדודים, המפגש הראשון עם אנשי ה-SS, החיים הבלתי אפשריים בגטו על והצטרפותה לפרטיזנים.

חוה פרידמן (ז"ל) , כ"ח בניסן תשע"ז

סיור צוערים ב'יד ושם'
סיור צוערים ב'יד ושם'
צילום: קובי גדעון. פלאש 90

באדיבות משפחתה של חוה פרידמן ז"ל אנחנו מביאים את עדותה המבוססת על ראיון שהתקיים באוקטובר 1979.

חוה פרידמן נולדה בדצמבר 1922 בסלונים שבבלרוס. היא הייתה הבכורה מבין ששה ילדים שנולדו לרב אליעזר ישראל וורניק ואשתו לאה ברוידא. בשנת 1928, כאשר התמנה הרב וורניק, מנהל ישיבת סלונים, לתפקיד רב העיירה קורליץ, עברה המשפחה לעיירה זו. חוה פרידמן הייתה בת תשע-עשרה כאשר פלשו הנאצים לבלרוס והייתה היחידה במשפחתה ששרדה בשנים אלה. היא הגיעה לניו- יורק עם בעלה, שריד מחנות הריכוז, בשנת 1947, וגידלה ארבעה ילדים. יש לה נכדים ונינים בישראל ובניו-יורק.

הייתי מאלה שעודדו את כולם. הייתי אומרת להם, "נו, באמת, יהיה בסדר", אבל שאני אשרוד? זה בכלל לא נכנס למחשבות שלי. כאשר שוחררנו ב-1944, כל בוקר הייתי קמה והולכת לקצה היער לשבת שם – בלי מחשבה בראש. הייתי יושבת שם יום שלם וחוזרת כאשר כבר היה חשוך.

החברים אמרו לי "מסוכן שם. היערות מסוכנים. יש גרמנים שמתחבאים שם", אבל הסתכלתי עליהם בלי להבין. חייתי עם הסכנה במשך כל כך הרבה שנים שכבר לא הבנתי את הצורך להתחמק ממנה. לא ידעתי על מה הם מדברים.

היה איתנו רופא, ד"ר אייזלר. כל יום, כשהייתי חוזרת מהיערות, הוא היה מחכה לי, והייתי יושבת איתו בלי לומר מילה, בלי לדבר. זה נמשך שבועיים, אולי שלושה שבועות. ואז ערב אחד, כאשר חזרתי מהיערות הבאתי איתי פרחים. שאלתי את הרופא, "קטפתי את הפרחים, אבל בשנה הבאה הפרחים יפרחו שוב; הם שוב יהיו שם. למה אנשים לא כך? למה אֵלה שנהרגו לא יחיו שוב?", ואז שאלתי אותו אם הוא חושב שאני יוצאת מדעתי. הוא אמר שלא אבל שעלי לקחת את עצמי בידיים. עשיתי זאת. לא הלכתי שוב ליערות.

אני זוכרת את המפגש הראשון שלי עם הגרמנים. זה היה הוורמאכט הגרמני (החיילים הרגילים של צבא גרמניה), בשנת 1941. הם באו לעיירה שלנו, קורליץ. אבי, הרב אליעזר ישראל וורניק היה רב העיירה. לא ידענו מה לחשוב על הוורמאכט. ידעתי מעט מאוד על מה שהתרחש משנת 1939 ועד לאותו זמן בחלקים של פולין שכבשו הגרמנים. לא רצינו להאמין לשמועות ששמענו על הזוועות. פשוט לא יכולנו להאמין להן.

כאשר הגרמנים באו, הפקודה הראשונה הייתה שעל כל היהודים להביא את התכשיטים שלהם ועוד דברי ערך. חלק מהוורמאכט לקחו על עצמם ללכת מבית לבית ולהגיד לכולם שביום כך וכך צריך להביא את כל דברי הערך למשרד שהם קבעו. אני מאמינה שהם לקחו את זה על עצמם, שהם אספו את כל דברי הערך והכניסו לכיסים שלהם.

כאשר באו חיילים גרמנים אחדים לבית שלנו, הם הופתעו לגלות שדברנו את השפה הגרמנית באופן שוטף. אחד הגרמנים שם לב לשני ספרים על השולחן, אחד מאת היינריך היינה, והשני, קוראים לו באנגלית, All Quiet on the Western Front (הכל שקט בחזית המערבית). הוא הרים את הספרים, הסתכל עליהם ושאל, "מאיפה קבלתם אותם?". בלי לחשוב אמרתי לו שרציתי לקרוא אותם בשפה המקורית, בגרמנית, ושאלתי אותם מהרופא. הם עזבו את הבית.

היו בעיירה רופאים יהודים אחדים בנוסף לרופא פולני שאשתו הייתה רופאת שיניים. נראה שהם שאלו מישהו איפה גר הרופא, ומאחר שהם היו גרמנים, אף אחד לא היה מעז להפנות אותם לרופא יהודי. החיילים נשלחו לרופא הפולני. כחצי שעה מאוחר יותר, הגיעה לבית שלנו חַנקֶה לוויצקה, בת הרופא, והתחננה לפניי שאבוא איתה. היא אמרה שיש גרמנים שמרביצים לאימא שלה. כל הזמן אמה אמרה להם בפולנית שהיא לא יהודייה, ושהיא לא הבינה על מה הם מדברים. אבל הגרמנים לא הבינו פולנית, והם לא ידעו על מה אמה מדברת. ולכן חנקה התחננה שאבוא ולנסות לתרגם כדי שהם יפסיקו להרביץ לאמה.

כאשר עמדנו להיכנס לבית של הרופא, ראינו את הגרמנים עוזבים, ושמעתי אותם אומרים אחד לשני, "טוב, לימדנו אותה לקח. מעכשיו היא תדע שלא להשאיל ספרים כמו היינריך היינה ו-All Quiet on the Western Front." כאשר נכנסו, אמה זבה דם, אבל לא אמרתי דבר על הספרים שרופא יהודי מהעיירה השאיל לי.

כאשר הגרמנים נכנסו לעיירה בהתחלה, האוכלוסייה הלא-יהודית חשבה שהם מלכי העולם. השמועה שהגרמנים באו לבית פולני והרביצו לרופאת השיניים השתיקה קצת את האוכלוסייה הלא-יהודית, והיחסים בין היהודים והגויים נהיו טובים יותר. האיכרים היו מוכנים יותר למכור אוכל ליהודים; לפני כן הם נמנעו מלתת לנו.

המפגש הראשון עם ה- אס אס (SS – Schutzstaffel) לימד אותי באמת משמעות הפחד. הם באו לעיירה שלנו כחודשיים אחרי הוורמאכט. אחרי כמה ימים הם אספו יחד כשלושים גברים יהודיים ואמרו להם לקחת את כל הספרים, ספרי הקודש, מבית הכנסת ולהביא אותם לחצר קרובה למה שמכונה בית הכנסת הגדול. כאשר הם סיימו, היה הר העשוי אלפי אלפים ספרי קודש. ואז הגרמנים שפחו עליהם בנזין והדליקו את הר הספרים הענק הזה. בזמן שהשריפה בערה, הם באו לבית שלנו ובקשו מאבי שיבוא איתם. הם בעצם אמרו שהם זקוקים למתרגם. אבי הכיר את השפה הגרמנית היטב.

מהחלון בחדר העבודה של אבי ראיתי את החצר ששם בערו כל הספרים. הסתכלתי כאשר הגרמנים לוו את אבי אל הערימה הבוערת. במרחק של כמה בתים היה באר. הם נתנו לו שני דליים, דלי גדול בכל יד וכאשר הם צוחקים בקול רם הם אמרו, "אלה ספרי הקודש שלך שבוערים. הנה הדליים. לך לבאר ותביא מים כדי להציל את הספרים. מה שתציל יהיה שלך. אבל מהר; תעשה את זה מהר כי הספרים הקדושים שלך בוערים. תציל משהו!" והם הכריחו את אבי לרוץ הלוך ושוב, הלוך ושב. אבל זה היה בלתי אפשרי. אף אחד לא יכול היה להפסיק את השריפה. כאשר לא נשאר דבר מהספרים, רק אפר, הם לקחו את אבי לבית הכנסת הגדול. ישבתי ליד החלון, מציצה מבעד לווילונות התחרה, וראיתי כל מה שקורה. הם לקחו אותו לבית הכנסת. אז שמענו שתי יריות. התעלפתי.

כאשר התאוששתי, הוריי עמדו לידי. הדבר הראשון שאמרתי היה, "מה עם היריות?" מסתבר שיהודייה אחת שהייתה בעיירה רק זמן קצר באה לאנשי ה-אס אס כדי לומר להם שהיא דוברת גרמנית ושהיא רוצה לתרגם. והיא התחילה להיות חברותית מאוד. הם שמו אותה על ארון הקודש והם ירו בה. אבל באותו זמן אני שמעתי שתי יריות והייתי בטוחה שהם ירו באבי.

כמה ימים אחרי זה אנשי ה-אס אס התאספו ועברו מבית לבית. הם ספרו כ-110 גברים מהעיירה ולקחו אותם. מאוחר יותר שמענו שהם נורו במרחק כמה קילומטרים מהעיירה. כל דבר שאנשי ה-אס אס עשו, בכל פעם שהם עשו, הם צחקו. הם פשוט נהנו! עשו הכל רק בשביל ההנאה.

מאוחר יותר קבעו שחלק מהעיירה יהיה גטו. כל היהודים עברו לשם. בגטו משפחה בת ששה או שבעה אנשים חיה בחדר אחד. בית עם חמישה חדרים הכיל בו חמש משפחות. אוכל לא היה חסר כל כך להשיג בגטו – בהתחלה, בגטו בקורליץ.

אבל לפני שהקימו את הגטו, באוגוסט 1941, ה-אס אס באו לבית שלנו בצורה מאוד חברותית, והם אמרו שהם זקוקים לתרגמן. הם לקחו את אבי. לאחר כמה ימים נודע לנו שהם כלאו אותו בעיירה השכנה נובוגרודוק. אתם מבינים, אבי היה מאוד אהוד - לא רק על היהודים, אבל גם על הגויים. אז הם פחדו לעצור אותו בעיירה. הם היו צריכים להשתמש בתירוץ שהם צריכים תרגמן. בעצם, הם אפילו לקחו אותו באוטובוס מלא בגויים, כדי שלא נחשוד במשהו. היינו די רגועים. כאשר למדנו שהוא נכלא בנובוגרודוק, רצנו לשם – אמי ואחי. עשינו הכל - שחדנו – כדי להוציא את אבי מהכלא. זה היה בלתי אפשרי.

הייתי יושבת ליד בית הכלא מבוקר עד לילה, מנסה לשחד את השומרים, מנסה לעשות משהו. השומרים היו בעצם לא גרמנים. הם היו איכרים רוסיים. בוקר אחד השומרים יצא החוצה – חה חה חה חה - צוחק, והוא אמר לי שהוא מצטער שלא הביא לי מתנה. הגרמנים מענים את אבי והם תולשים את זקנו כדי לגרום לו לדבר; אז אם השומר היה יודע שאני עומדת שם, הוא היה מביא לי שערות מזקנו של אבי בתור מתנה.

אני זוכרת שבאותה שנה תשעה באב נפל בשבת, לכן הוא נדחה עד יום ראשון כי לא צמים בשבת. אז באותה שבת הגרמנים הבטיחו לנו שלמחרת אבי ישוחרר לתשעה באב. הגענו לבית הסוהר כרגיל, בשעה 11:30 בבוקר בערך. צמנו אבל היינו במצב רוח מרומם כי אבי עומד להשתחרר. כאשר הגענו, הם כבר לקחו אותו. הם אמרו לנו שהוא נלקח למחנה ריכוז. אפילו נסינו לשלוח עם מישהו כסף ובגדים. שבועות מאוחר יותר נודע לנו שהוא אפילו לא נלקח למחנה ריכוז; הם פשוט לקחו אותו ליער סמוך וירו בו.

אבי היה ראש היודנראט. היהודים האחרים ביודנראט לא דברו גרמנית אז אני הייתי זאת שהעבירה הודעות הלוך ושוב. באפריל 1942 הגרמנים עשו הכל שביכולתם להרוג את כל היהודים. ואז הגיעו הוראות לעשות את העיירה שלנו יודנריין – נקייה מיהודים. אחרי משא ומתן ואחרי שוחד, שכנענו את הגרמנים להעביר את כל היהודים לגטו גדול יותר בנובוגרודוק. בהתחלה היו בעצם שני גטאות בנובוגרודוק, גטו אחד גדול מאוד בשביל רובנו ואחד קטן יותר בשביל מי שהם קראו אנשי מקצוע – סנדלרים, חייטים, אנשי מסחר, אנשים שהם יכלו לנצל.

גרתי בגטו הגדול עם אמי, שני אחיי ושלושת אחיותיי. אבל אחי הצעיר, משה סנדר, לא נשאר איתנו יותר מדי זמן. היה לו איזה כישרון אמנותי, ובניירת שלו הוא כתב שהוא צבע. אז הוא היה בקבוצה של המקצוענים שהועברה מהגטו הגדול לגטו הקטן.

אחרי זמן קצר, שמו אותי לעבוד במשרד שבראשו היה רוסי שהיה אחד המורים שלי בגימנזיום (בית-ספר תיכון). הוא לא דיבר גרמנית ולכן עבדתי כמתורגמנית וכתבתי מה שהיה צריך בגרמנית ותרגמתי פקודות גרמניות לפולנית. יום אחד הוא בא אלי וממש הפחיד אותי. הוא אמר, "לא כדאי לחזור לגטו הערב. תשני כאן במשרד כי הגרמנים חוטפים את כל מי שהם מוצאים ברחובות והם הורגים אותם. " ישנתי במשרד באותו לילה.

למחרת בבוקר נודע לי שכל היהודים שהיו בגטו הגדול כבר אינם. אמי, אחי חיים יצחק, וכל אחיותיי נהרגו. ראש המשרד בא. הוא הביא לי אוכל ואמר שעלי להישאר במשרד עד שימצא דרך להכניס אותי לגטו הקטן. אחרי ימים אחדים הוא בא אלי ואמר, "המשטרה חושבת שאני מחביא מישהו. את צריכה לעזוב את המשרד מייד." עזבתי את המשרד באמצע היום, ועזבתי את העיירה בלי שישימו לב אלי. מאוחר יותר המשטרה המקומית תפסה אותי, אבל רק הביאו אותי לגטו הקטן ששם שמו את כל מי יכול היה לעבוד במקצוע מבוקש.

מה שהיה מכונה הגטו הקטן היה בעצם חלק קטן מקבוצת בניינים גדולה יותר. הכניסה לגוש הבניינים היה קצת לפני הכניסה לגטו. כאשר נכנסתי לשער הבניינים האלה, שמעתי קול חלוש, כמו מישהו שמנסה לזעוק אבל לא היה לו הכוח – אפילו לא כמו צרחה אלא זעקה מהלב. הסתכלתי למעלה. ארבעה אנשי אס אס עמדו על הגג. הם לבשו כפפות לבנות. אחד הגרמנים דחף את ראשה של אישה, מכריח אותה להסתכל למטה. אני עדיין רואה את הידיים שלו הפסוקות, ידיים בכפפות לבנות, מאלץ אותה להסתכל. ראיתי איש אס אס אחר עם כפפות לבנות מחזיק תינוק הפוך, ברגליים. הם צחקו. אפילו עכשיו אני חושבת על זה... הצחוק הזה, צחוק של צָבוֹעַ... זה היה בלתי יאומן. ראיתי את התינוק נופל. אני לא גיליתי מה הם עשו לאם, אבל העניין הוא, אפילו עכשיו, לפעמים יש לי חלומות על זה – סיוטים עם אצבעות פרוסות בכפפות לבנות.

כאשר סוף סוף נכנסתי לגטו, מצאתי את אחי הצעיר, משה סנדר. פשוט עמדנו שם, מסתכלים אחד על השני, בלי לומר מילה. אפילו לא החזקנו ידיים. רק הסתכלנו אחד על השני. אחר כך הלכנו לבתים שנועדו למגורים. קצת אחרי זה החלטנו לברוח מהגטו.

מאחר שלא היו מים בגטו, הרשו לנו לעזוב כדי להביא מים. הייתה חטיבת מים מיוחדת ושומרים (כפריים מקומיים שמונו ע"י הגרמנים). שעמדו בשער וְסָפְרוּ בקפידה כמה דליים הם חילקו. הם בדקו כדי לוודא שאותה כמות דליים חזרה (וכתוצאה, כמות האנשים) מכל יציאה. כדי למנוע מיותר מדי אנשים לצאת מהגטו בבת אחת, כל חבר בחטיבה היה צריך לשאת שני דליים. איכשהו, הצלחתי לעבור את השומרים עם דלי אחד בלבד. גם אחי לקח דלי אחד. אני לא חזרתי לגטו. אחי חזר עם הדלי שלו והדלי שלי. הוא היה אמור לברוח מהגטו בתורנות הבאה.

אבל היודנראט פחד. הזהירו אותם הנאצים שאם אנשים יברחו, כולם בגטו יהרגו. כאשר שמו לב להיעדרותי, הם לא הרשו לאחי להצטרף לחטיבת המים כי חשבו שילך בעקבותיי. הם ידעו שמצאנו איש קשר. זאת הייתה הדרך היחידה לברוח, אבל לא כל אחד היה מעז לעשות את זה, כי לא היית מעז ליצור קשר עם כל אחד. ובלי איש קשר, אף אחד לא ידע לאן לברוח.

אז הייתי שם בחוץ, מחכה שלושה ימים, ואחי לא בא. כחודש אחרי כן הגטו כולו חוסל ואחי נהרג. הם הרגו את כולם. באיזור פולין ששם היינו הם לא לקחו את היהודים למחנות; הם רק הרגו. היחידים ששרדו היו המעטים שברחו ליערות; ואפשר לספור אותם על שתי הידיים.

אחרי שחיכיתי כמה ימים לאחי, לא יכולתי עוד להתחבא. אנשי הקשר לקחו אותי למה שמכונה לובצנסקה פושצה. אלה יערות גדולים וביצות ממינסק עד וילנא. בהתחלה כשהגעתי, לא פגשתי בפרטיזנים מאורגנים – רק כמה משפחות מפוזרות שהכירו את היערות וחיו בבונקרים מתחת לאדמה.

בוקר אחד התיישבנו. לפנינו היה פתח בסבך ולמטה יותר היה בית. החלטנו שכאשר נראה מי הם הנכנסים והיוצאים מהבית, כמה פרטיזנים יכנסו כדי לקחת אוכל. ראינו מישהו יוצא מהבית עם מים. שניים מאנשינו עזבו את היער והלכו אל קרחת היער כדי להגיע לבית.

פתאום יצאו גרמנים. כולם רצו בכל הכיוונים. גם אני רצתי רק לא ידעתי שאני רצה למרחב במקום לרוץ ליער; רצתי אחרי מישהו. היו כמה עצי אורן פזורים. יריות בכל כוון... מכונות ירייה... הכל.

פתאום הרגשתי את אבי עומד לידי ומחזיק בידי, אומר לי, "ששש. הכל יהיה בסדר. הדבר היחיד שאת צריכה לעשות הוא להישאר בלי לזוז ולא להשמיע הגה."

כאשר פקחתי את עיני, החזקתי בגזע עץ אורן. הייתי כרוכה מסביב לעץ כמו נחש. בדיוק מול הפנים שלי ראיתי מגפיים גרמניים, והאיש שמילא את המגפיים צעק, מחלק פקודות להדליק את הזרקור כדי לתפוס עוד אנשים. ראיתי את המקום המדויק של הזרקורים, וכאשר נהיה חושך פשוט זחלתי על האדמה במקומות שהזרקורים לא יכלו לתפוס אותי והגעתי חזרה ליער.

באותו זמן בכלל לא הכרתי את הדרך ביער. רק רצתי. הצטרפתי לעוד אנשים. ביניהם היו אחות, אח ובן דוד. הם היו כולם בערך בגילי. רצנו במשך ימים. היה זה חודש אוקטובר; מזג האוויר היה די קר, אבל עדיין לא היה שלג. ישנו מתחת לעצים, יושבים ונחים בענפי העצים. רצנו איזה שלושה, ארבעה ימים. לא היה לנו מה לאכול.

האח מצא תפוח אדמה והדליק מדורה קטנה מזרדים ואפה את התפוח אדמה. הוא חתך אותו וחילק אותו לארבעה חלקים. הוא נתן חתיכה לאחותו, חתיכה לבן דודו וחתיכה לעצמו. היו עוד חמישה עשר אנשים מסתכלים, רעבים, והוא נתן חתיכה אחת לי.

פגשתי אותם בפעם הראשונה רק כמה ימים לפני כן. האחות לקתה בגנגרנה. היא כנראה נעלה מגפיים והמגפיים נרטבו, וכמה ימים בקור... היא נפתרה כמה שבועות אחר כך. האח הצטרף לפרטיזנים ומת באחת הפעולות. הבן דוד נפטר לפני כמה שנים במוסד לחולי נפש בישראל.

לאחר מכן הצטרפתי לקבוצת פרטיזנים רגילה. לא עשינו יותר מדי פשיטות אבל כן עצרנו כמה רכבות. הרכבות שעצרנו לא היו רכבות של הצבא, אבל הם הובילו ציוד עבור הוורמאכט, עבור המלחמה. בגלל שהבנתי היטב את השפה הגרמנית, אני הייתי זאת שהייתי מסתובבת באזור תחנת הרכבת כדי לברר איזה סוג רכבת הייתה אמורה להגיע.

אני זוכרת במיוחד פעולת פשיטה אחת. כמעט הגענו חזרה ל"בית", כמעט חזרה למקום ביער ששם שהינו באותו שבוע. לפנינו היה שדה חיטה. לשמאלנו היה בית. בדיוק שהלכנו למחנה שלנו באו לקראתנו כמה גרמנים. כולם התפזרו. אני נהייתי משותקת. איכשהו הגעתי לשדה החיטה. נפלתי על הצד ונהייתי משותקת לגמרי. לא יכולתי ללכת עוד צעד אחד. נשארתי כך במשך שעות. לאחר החשיכה ויכולתי סוף סוף לקום, והצטרפתי למה שנותר מהקבוצה. הרבה נהרגו.

במשך שנתיים, מ- 1942 עד 1944, חיינו ביערות – העברנו את המחנה ממקום למקום כמו נוודים, עורכים פשיטות על רכבות וכפרים לאספקה. תמיד במנוסה, תמיד עסוקים בהכנת תכניות.

אחרי ששוחררנו, אחרי שדיברתי עם ד"ר אייזלר וחזרתי לשפיות, ראיתי שכל הפרטיזנים יושבים ומחכים שיגייסו אותם לצבא. אז אמרתי להם, "אתם משוגעים? למה אתם יושבים כאן? אתם רוצים שהרוסים ייקחו אתכם לצבא? לא הספיק לכם?"

כולם התפזרו, כל אחד לבד, ריק, וכואב בכל נימי הגוף והנפש, זועקים, "למה?"