שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף.
אֱלֹהִים אַל-דֳּמִי-לָךְ; אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל.
כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ, יֶהֱמָיוּן; וּמְשַׂנְאֶיךָ, נָשְׂאוּ רֹאשׁ.
עַל-עַמְּךָ, יַעֲרִימוּ סוֹד; וְיִתְיָעֲצוּ, עַל-צְפוּנֶיךָ.
אָמְרוּ--לְכוּ, וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי; וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד.
כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו; עָלֶיךָ, בְּרִית יִכְרֹתוּ.
הפסוקים הללו בתהילים שנכתבו לפני אלפי שנים, קוראים אל השם שלא ישתוק אל מול הרצח של בני ישראל.
ועכשיו, כשאנו עומדים כאן, על האדמה רוויית-הדם של אושוויץ, השקט צורם.
אילו המקום היה יכול לדבר, הוא היה מספר על הטרגדיה הגדולה ביותר והפשעים הזוועתיים ביותר בהיסטוריה האנושית:
מסילות הרכבת היו משתפות על הדמעות והתפלות של יהודי פולין, הונגריה, יוון ואיטליה שהובלו כצאן לטבח.
ביתני העץ היו נזכרים במילים האחרונות ובצעקות של שרה, אדל, דב-בער ואסתר.
הגדרות היו מזכירות לנו שהיו שניסו להימלט, וכשלו.
מגדלי השמירה היו מעידים שחיילים בעלי שמות ופרצופים התבוננו בסבלם של מיליונים ואפשרו לזה להתרחש.
והמשרפות. המשרפות היו מתארות מעשי זוועה שלא יעלו על הדעת, שבוצעו על ידי בני אדם. את מכונת הרצח התעשייתית שנבנתה בידי הנאצים. את הנשימות האחרונות של אימהות ותינוקות, סבים ואחים.
והארובות ישתקו. כי אין מילים שיכולות לתאר את השריפה של אנשים תמימים בעודם חיים, בניסיון למחוק את עצם קיומם מהזיכרון שלנו.
לנוראות הבלתי נתפסים הללו היו תוצאות אמתיות מאוד.
קולות לימוד התורה – נדמו.
בתים מלאי מוסיקה – השתתקו.
קהילות תוססות – נהרסו.
אבל השרידים של אושוויץ, בירקנאו, מאיידניק, סוביבור, בלזץ וטרבלינקה הם מעטים ושקטים. כמעט ולא נותר זכר לגטאות של לודז', וינה, סלונים, מינסק, פראג או פריז.
אז אנו אוספים רסיסי מידע מהיומנים של אלו שנספו, מהספרים של ההיסטוריונים, ומעל לכל, מהעדויות של אלו שניצלו.
***
אבל אלו ששרדו את הזוועות אט-אט הולכים ומתמעטים. הם לוקחים עימם את הסיפורים והעדויות.
אנו מתקרבים ליום שבו אחרון הניצולים ייפרד מאיתנו.
כיום, בשנת 2017, יש הרבה פחות סיכוי שילד ישמע את סיפורו של ניצול שואה מאשר בשנת 1950 או 1990.
אני רוצה להפציר בכם – משתתפים מרחבי העולם – דברו עם הניצולים הנמצאים כאן היום. תקשיבו להם. תזכרו את השמות, הפרצופים והסיפורים שלהם.
לצערנו, יש בעולם אנשים המנסים לשכתב את ההיסטוריה ולשנות את העובדות.
יש המכחישים שהשואה קרתה. אחרים ממזערים או מגמדים אותה. הם ממשיכים במשימה בה הנאצים נכשלו: לגרום לכך שמיליוני יהודים עם משפחה, חברים, פחדים, ציפיות ומשאלות יימחקו ויהיו כלא היו.
אבל הם טועים. הם רשעים. וגם הם ייכשלו.
אז אני מפציר בכם – דברו עם השורדים, כדי שיום אחד תוכלו לומר לנכדים שלכם: "הייתי באושוויץ עם ניצול שואה."
*****
אני יכול רק לחשוב. לדמיין.
בת דודתה של אמי, צילה, ושאר בני משפחתה, לא יכלו אפילו לדמיין שמדינת יהודים תקום ותהיה למציאות.
*****
אני כאן כנציג של משפחתי – אלא שניצלו ואלא שניספו.
אני כאן כיהודי גאה.
אני כאן כנציג ממשלת ישראל.
היום המדינה היהודית משמשת ככיפת ברזל חזקה, שתמיד תהיה שם כדי לעזור ולהגן על יהודים באשר הם. לעולם לא נראה שוב את שערי העולם ננעלות בפנינו.
ואני עומד פה גם כשר חינוך, ועמי שרי חינוך נוספים מרחבי אירופה. יחד, אנו נוודא שהסיפורים של הנספים, כמו גם הניסים של החיים, יסופרו עוד ועוד.
הפשעים של הנאצים ועוזריהם לא היו רק טרגדיה יהודית.
השואה היתה טרגדיה אנושית.
היא ממשיכה להשפיע על כולנו.
המשימה שלנו היא לחנך את אלא שמעולם לא יפגשו ניצול.
המשימה שלנו היא לספר את הסיפורים שהמסילות, הצריפים והארובות לא יכולות לספר.
זוהי לא משימה ישראלית.
זוהי לא משימה יהודית.
זוהי משימה עולמית.
במילותיו של אלי וויזל, מגדלור שראה עצמו כקול של מי שלא זכו או לא יכלו לדבר, "לשכוח זה להרוג פעמיים."
אני מבטיח: לעולם לא נשכח.