גילה אלמגור
גילה אלמגורפלאש 90

חלקי באירוע החשוב הזה – אינו חלק מתכנית אמנותית, ואני אסירת תודה על הזכות לעמוד כאן במקום הזה, בשעה הזאת, למולכם.

שמי גילה אלכסנדרוביץ' (אלמגור-אגמון), והדברים אינם טקסטים שנכתבו למעני, אלא מרחשי ליבי.

אני לא הייתי שם.

נולדתי, לאושרי הגדול, כאן, על האדמה הטובה, הקשה הזאת, תחת השמיים האלה, להורי שברחו מאירופה הבוערת כשהם מותירים מאחור שבט ענק. כולם נכחדו שם, להוציא בודדים שקראו מבעוד מועד את הכתובת על הקיר, ובאומץ נמלטו.

בין הנותרים ניצול אחד ויחיד מאושוויץ – בן דודי אלתר וינר.

אלה שנמלטו משם הגיעו לכאן לבנות ולהיבנות. אלא שמשואה כמו זו שממנה ברחו - קשה להימלט, ויש מחיר, והמחיר כבד.

אמי - נטרפה עליה דעתה, כשגילתה שכל מי שהותירה מאחוריה נטרף על ידי החיה הנאצית, ואבי – נרצח כאן, על האדמה הזאת, על ידי צלף ערבי. הוא היה בן 25 כשנרצח, ואמי כבר אלמנה בת 23 ובהריון – איתי. גדלתי כאן – לחופש!

איש לא רדף אותי בשל יהדותי, ולא נתפר טלאי צהוב על בגדי, ולא הפכתי אפילו לשעה מאדם למספר. ילדותם של בני דורי דומה מאוד, ולא משנה מניין הגיעו הורינו.

היינו ילדים שחיו בתוך בתים, "כאילו נורמליים", אלא שהשתיקה הרועמת או הזעקות שפילחו את האוויר והרעידו את הקירות, היו פס הקול של ילדותנו – בני הדור הראשון שלאחר השואה.

ביום בו נפתחו שערי הגיהינום – היום בו שוחררו אושוויץ בירקנאו והמחנות הנוראים האחרים על ידי חיילי בנות הברית ונתגלתה הזוועה הבלתי תאומן – ערימות הגופות, שרידי המתים, השלדים המהלכים, כל אלה נתגלו לעיני העולם, אשר קיווה ויחל לכך שזו הפעם האחת והאחרונה ששואה כזאת תתחולל, שאדם יעשה כך לאדם – ולא עוד, לעולם לא עוד!

כך חשבנו, כך קיווה העולם הנאור, המופתע או לא מופתע, ממראה עיניו, מהזוועה שאין לה אח ורע בהיסטוריה האנושית. כמה תמימים היינו לחשוב ולהאמין שזהו, נגמר. שהרי זהו השיעור החשוב שעלינו ועל מנהיגנו ומחנכינו ללמוד וללמד.

ומשעה גורלית זאת – תועלו כל הכוחות, האנרגיות, הידע והיכולות – הכל גויס למטרה האח: לבנות מדינה לעם היהודי, להקים בית לשרידי הניצולים, אשר יכולים היו לכל הזוועות, ושרדו ובאו משם לכאן במסע אל משאת הנפש.

ואמנם – זכינו לחיות במדינת ישראל כשהעולם מביט ונפעם כיצד האודים המוצלים מאש – בונים ונבנים, והנה - מדינה קטנה שהיא פאר היצירה. המדבר הפך לנווה ירק ומים (במאמר מוסגר – תקוותי שחלילה לא יפגעו עוד החקלאות, הפריחה והשגשוג שהביאו החקלאים מהאדמה שהייתה רק חול וחול.

המדע, חתני וכלת פרס נובל, הטכנולוגיה העילית, החינוך והתרבות על כל גווניה, כל מה שניתן לחשוב עליו, כדי להפוך את חיינו לעשירים ברוח ובתרבות נעשה כאן, וצה"ל, צבא הגנה לישראל, החזק בצבאות, שילדנו עד היום, בלומדם על השואה, שואלים לתומם: איפה היה צה"ל הכל יכול? וכל זה במדינה קטנה כל כך.

וקיווינו שנהיה טובים יותר, שנלמד את ילדינו להבדיל בין טוב לרע, רצינו שיגדלו ויצמחו ויהיו לאנשים ערכיים – ולא רק ילדינו. אני מאמינה שאדם הרוצה לגדל את ילדיו שיהיו לאנשים ערכיים, חייב לקחת אותם לשם, למחנות המוות. ואין זה משנה אם אתה יהודי או לא, לך לשם עם ילדיך והראה להם מה חוללו הנאצים לאנשים, נשים ילדים וטף, כמוני, כמוכם, וידעו – ככה לא! ושוב נזכיר ונזכור: לעולם לא עוד!

המסע האישי שלי למחנות והחזרה משם, הפכו אותי לאדם אחר, לישראלית ויהודיה אחרת, כי אין כמו שראו עיני ללמדני את שניסתה אמי ללמדני בקומץ מילותיה, בשתיקותיה ובטירופה. חובה עלינו לעצור, להביט סביב ולדעת לראות את האחר, הזר שבתוכנו, שנדע להושיט עזרה לזקן ולניצול, כי אין לאדישות ולאטימות הלב מקום במחוזותינו, אנחנו שגדלנו על ברכי היהדות הטובה.

כי אז נוכל להרים ראש ונדע כי זכינו לחיות כאן בארץ הזאת שלעיתים קשה מאוד, אבל היא הארץ האחת והיחידה, שהיא בית לנו ולילדינו. שנפקח עיניים לראות וניתן דרור לערכים עליהם גדלנו, ולא נתעלם ולא נסלף את המילים שחרטו בנו הורינו ומחנכינו, שב-DNA שלנו.

נכבדי, קומץ הניצולים שבינינו וחסידי אומות עולם האמיצים, לכם אנו חבים חוב של כבוד. עלינו לעשות הכל ולהעניק לכם היכולת לחיות את שארית החיים בכבוד ובנוחם ומי שיכול - לספר לילדיו ולנו את שראו עיניו, חוה בשרו ופצע את נשמתו. אנא מכם – עשו זאת! והרי אם לא אתם, מי יעשה? ואם לא נִלמד, איך נְלמד? ואני מאמינה שמנהיגי המדינה ידעו להעניק לאלה החיים בינינו את הטוב והראוי, ולא נבייש ולא נתבייש חלילה.

ולמכחישי השואה באשר הם אני רוצה לומר: תתביישו בבורותכם, באטימות הלב ובשקר בו דבקתם. בואו הנה או לכו לשם, למחנות המוות, ובקשו סליחה על ההכחשה, על ההתעלמות, האטימות והעיקר – על שנתתם יד לאנטישמיות המרימה שוב ראש בחוצפה גדולה כל כך.

ובשעה זו דומני שאנו לא סוגרים עוד יום זיכרון, שהרי הארץ הזאת יודעת ימי זיכרון רבים כל כך. אני רואה בזה יום ניצחון – נצחון הרוח על הרוע, שלמרות הכחדתם של 6 מיליוני יהודים, קמנו כמו עוף החול. בני נוער ומפקדים, ניצולים ואורחים שמרחוק באו, כולנו כאן חוגגים מתוך העצב והכאב, הנושא את הנס הגדול הזה, את המדינה הזאת – מדינת ישראל.

וכאן, המקום הזה, באזור שידע מלחמה ונספג בו דם יקירנו, והאדמה עדיין לחה מדמם שטרם יבש, אני מאחלת ומייחלת לכולנו שיבואו ימים של שקט ושלם עם שכנינו הקרובים והרחוקים, שישרה שלום על המקום הזה ועל כל ישראל.