הטעות של יאיר גולן ומרים נאור

פעם אחר פעם אנחנו מתרגזים על נואמים שמוצאים "סימני התדרדרות" במדינת ישראל במהלך נאומי יום השואה. אבל למה זה קורה? פרשנות

שלמה פיוטרקובסקי , א' באייר תשע"ז

טועה ומטעה. השופטת נאור
טועה ומטעה. השופטת נאור
צילום: Yonatan Sindel/Flash 90

בשנה שעברה היה זה סגן הרמטכ"ל אלוף יאיר גולן, השנה זו נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור, ובשנה הבאה זה בטח יהיה מישהו אחר.

כל שנה אנחנו עומדים משתאים מול בכיר חדש שבמהלך נאום לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה מוצא במדינת ישראל של אותה שנה "סימנים מדאיגים" תוך רמיזה בולטת, גם אם לא מפורשת, לשואה.

למה זה קורה? מאיפה מביאים כל הבכירים הללו פעם אחר פעם את אותה תזה ומה בכלל ההיגיון שעומד מאחוריה? בשביל זה צריך לחזור לשליש הראשון של המאה העשרים.

חלק ניכר מהאינטלקטואלים היהודים הבולטים שפעלו בשליש הראשון של המאה העשרים עשו זאת בגרמניה ובסביבת התרבות הגרמנית, והיו חלק אינטגרלי ממנה. הקבוצה הזו היתה צריכה להעניק לעצמה הסבר שיתקבל על דעתה לשאלה איך קרה שתוך שנים ספורות מי שהיו הקולגות שלהם ואנשים שהם העריכו, הפכו להיות חלק מהזוועה הנאצית, מי יותר ומי פחות. השאלה הזו איננה שאלה של מה בכך, מדובר במשבר זהות אמתי.

הפתרון שאותו עיצב חלק מקבוצת האינטלקטואלים הזו הוא לקבוע שבעצם כל עם, בכל נקודת זמן, עשוי תוך שנים ספורות להתדרדר להיכן שהגיעה גרמניה בתקופת הרייך. אין הבדל מבחינה זו בין עם לעם, בין תקופה לתקופה וכו'. מאחר שזה המצב, אדם הגיוני עם חוש שרידות סביר, יסתכל כל הזמן על סביבתו ויחפש סימנים שמעידים על כך שתהליך כזה מתחיל, על מנת שניתן יהיה לנסות לפחות לעצור את הדברים לפני שהם מתגלגלים לתאי גזים, משרפות וכל מה שכרוך בכך.

כל זה הגיוני כמובן, אם רק מניחים שאכן התשובה שנתנו לעצמם אותם אינטלקטואלים יהודים היא נכונה. קשה אמנם להפריך את התשובה הזו, אבל כן אפשר לפקפק בתקפותה, ולציין ש"סימנים" מהסוג שאותה קבוצה מנסה לאתר, הופיעו ומופיעים בהרבה מאוד חברות, שרק אחת מהן בסופו של דבר הוציאה מתוכה את הזוועה הנאצית, כך שיתכן שהגיעה העת לחפש מענה אחר לשאלה וקצת להוריד את מפלס ההיסטריה.