1
השיר "מגש הכסף" נכתב על ידי נתן אלתרמן בשנת 1947, שלושה שבועות אחרי כ"ט בנובמבר, שבו החליט האו"ם על סיום המנדט הבריטי, חמישה חודשים לפני הקמת המדינה ומלחמת השחרור.
בכמעט שבעים השנים שחלפו מאז הוא הוקרא באין ספור טקסי יום זיכרון, ויותר מזה: הוא הפך לסמל, לביטוי שמתאר את גבורת לוחמי ישראל מאז ועד היום.
הרבה זמן חלף מאז, והרבה השתנה. שינויים דמוגרפיים, חילופי אליטות, שפה אחרת (רק המטרה של האויבים שלנו לא השתנתה, לצערנו). לכן מתבקש שגם פס הקול של יום הזיכרון יתחדש. לא, אין כאן הצעה לגנוז את נכסי צאן הברזל התרבותיים שמלווים את היום הזה, אלא להוסיף להם.
אז נכון, היום אין לנו אלתרמנים. ה"משוררים" ו"אנשי הרוח" עסוקים בחלקם הגדול בעצומות נגד ישראל, בעימותים עם מירי רגב או בכתיבה אישית-נרקסיסטית, על החתול ועל הקפה. רק לעתים רחוקות מפציע איזה אריאל הורוביץ עם "רקפות בין הסלעים" ומזכיר לנו שאפשר גם אחרת. אבל רגע, אין ליוצרים הדתיים מה לומר בנושא?
המונח שכבש את השיח הציבורי שלנו, "הדתה", מרגיז אותי כל פעם מחדש. הנחת היסוד שעומדת מאחוריו ומאחורי מי שמשתמש בו היא ש"דת" (כלומר: אמונה, תפילה, שמירת מצוות) היא דבר מסוכן שצריך להישמר ממנו. אבל אם כבר פותחים את זה, האם לא הגיע הזמן ל"הדתה" של פס הקול של יום הזיכרון? למה הרוח והאמונה לא באים יותר לידי ביטוי בתכנים שמעצבים את יום הזיכרון, ואת הזיכרון בכלל?
2
"ידידיה שלום", כך נפתח המייל מהסופר הרב יוסף אליהו, שהראה לי בדיוק על מה אני מדבר, איזו יצירה חסרה לנו. "בהיותי בתחילת שיעור א' בישיבת הכותל, פרצה מלחמת יום הכיפורים. נשארנו בישיבה רק בני שיעור א' שעדיין לא גויסו, והייתה אווירה מאוד מיוחדת של חבר'ה בני 19 שהפכו לפתע לוותיקי הישיבה. בין השאר, היינו המשמחים היחידים בחתונות של החבר'ה הבוגרים שנערכו בחודשי אותו חורף (כינו אותנו: 'קומנדו חתונות') כשלרוב לא הכרנו כל כך את החתן. כך, למשל, נערכו החתונות של הרב שג"ר זצ"ל והרב יאיר דרייפוס שליט"א.
באווירה זו כתבתי עם תום המלחמה את המקאמה שלהלן, שנושאה המרכזי: הפער התהומי בין המציאות של הנהרגים על קידוש השם בעולם העליון, ובין הצער העמוק הממלא את העולם הזה על מותם כאן למטה. במבט לאחור, נראה לי שבחרתי דווקא בילדה שאינה קרובת משפחה להיות נושאת הצער, משום שבכאב ההורים וקרובי המשפחה חששתי לגעת אפילו במילים.
הדברים פורסמו בחשוון תשל"ד בירחון לצעירים דתיים שהחל לצאת שנה קודם, 'בעצם' שמו, שבו כתבו צעירים בני 18‑20 שכמעט כולם נתפרסמו ברבות הימים כבעלי השפעה שברוח: הרב בני אלון, אמונה פלאי (לימים אלון), יצחק רקנטי, הרב יהושע וייצמן, קובי פינקלר, אפרת רוזנבליט (בדיחי), הרב יוסף אלנקווה, הרבנית טל רחמני, המשוררת מירה קידר ועוד ועוד. די מדהים להיווכח שנטיית נעורים אכן מעידה על מגמות לעתיד בנפש האדם.
לאחרונה פגשתי במחנכת הוותיקה אסתר גל מרחובות (שבנה המיוחד, בני הי"ד, היה מנופלי ישיבת הר עציון ביום הכיפורים), שסיפרה לי שהיא מלמדת את הקטע מדי שנה לתלמידותיה לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל. אולי תמצאנו ראוי לחזק לבבות שבורים".
3.
"שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" / הרב יוסף אליהו
וכשהגיע לשם, למעלה, היה השער פתוח
והוא נכנס פנימה כבן-בית, בצעד כזה בטוח
ואך נכנס, ומכל צד, מכל עבר ומכל הכיוונים
עטו עליו עשרות-עשרות של ישישים לבני-זקנים
והוא מתבונן היטב ורואה שאלה המקיפים מכל עבר
ראה את שמם פעם, ביסודי, באיזה שהוא ספר
והוא נזכר, שעל שמם נקראים כל מיני רחובות
הנה הצדיקים, הגאונים, החכמים, ואֶה: הנה האבות!
וכולם עומדים דחוקים וצפופים, סוגרים עליו מכל צד
ובפיהם משאלה אחת, כמעט תחינה: "סַפֵּר, ספר כיצד?"
כיצד הצליח בחור פשוט, בינוני, "סתם בן-אדם"
לקיים את שהיו מצטערים עליו כל ימיהם - ולא עלה בידם
כיצד הצליח בלי להגות יומם ולילה, בש"ס והלכות
לעלות ולזכות למחיצה עליונה, לה זכו רק הרוגי מלכות.
והם כולם מתמצאים, ויודעים היטב את כל הצרות
שהרי עם ישראל פירושו יחד, כל הדורות
והם יושבים בחרדת קודש, ושותים בצמא את דבריו
ממש כאילו היו הם התלמידים, והוא - הוא היה הרב.
והוא מביט קצת לצדדים - ואת מי הוא רואה?
משפשף עיניים חזק, לראות אם אכן אינו טועה
אבל, אלה הם! ועכשיו הוא לגמרי בטוח
החבר'ה שלו מהפלוגה, מהמחלקה, מהכיתה ומהשׁוּח
ולידם, שם, קצת קדימה, החבר'ה מתש"ח, מסיני ומשישים ושבע
כל אותם שאבדו לעם ישראל בהרים, בחורשות ועל כל גבע
ואלה מהמארבים והפשיטות, ואלה מ'אילת' ומ'דקר' ומאי-שם
ואלה ממלחמת ההתשה, וי"א הספורטאים וילדי אביבים - כולם, כולם שם!
כל אלה שהגיעו, בזכות מיוחדת וגדולה:
שנהרגו רק משום שהיו יהודים, בארץ ובגולה.
וכל אחד מהם יושב, ולראשו עטרה גדולה מזהב,
וכל צדיק מביט בו באהבה ובְרוך, ממש כמו אב
והם בולעים כל מילה, כאילו הייתה הנפלא שבחידושים
והוא מספר בניחותא, פשוט, לא מבין מה הם מתרגשים.
וכך, בעודו יושב שם ומספר, והופך את פניהם ללהבים
ומפינת הגן התעופפו ובאו שלושה מלאכים טובים.
ביקשו סליחה מכולם, אבל הם צריכים אותו לרגע
אל דאגה! הוא מיד ימשיך בדיוק מאותו הקטע.
והם זיהו אותו בבירור, למרות צבעי ההסוואה
ושאלו מה ששואלים כל הבא לשם בטרם כתב צוואה:
האם נשאר לו לסדר משהו למטה, בעולם הבשר-ודם?
ואם כן אז הם בשמחה לרשותו, זהו בדיוק תפקידם.
והוא אמר שטוב שבאו, כי יש לו משאלה אמנם קטנה
אבל משאלה שאינה סובלת דיחוי או המְתנה
לרדת למטה, ולומר לילדה ההיא שהייתה באה לבקרו
זאת שהביאה לו צרור סיגליות, מדי בוקר בבוקרו
שיאמרו לה שהבריא כבר, שהוא בבית-הבראה עכשיו
רק שלא תדע שהוא במקום - ממנו איש עדיין לא שב...
והמלאכים אמרו: "ודאי", "אין בעיות", "משימה כה קלה"
והפילו גורל מי יֵרד, ומה מאושר היה זה שעלה
והוא עף למטה בשקשוק כנפיים, כולו שמח שש וצוהל
לקיים את שציווהו אותו קדוש, אותו חוסה בצל א-ל.
והוא הגיע לבית-החולים, ודמות לו כאח רחמן
אך כשהתקרב לחדר – הבין שלא עמד בזמן...
לרגלי המיטה הצחורה והריקה, הפיל מישהו זר סיגליות
ולידו עמדה דמות, שהמלאך ידע מי זו צריכה להיות
והדמות הקטנה געתה בבכי, ושבעת הרקיעים החלו נטרפים
בכי כזה שקורע לבבות, ואפילו לבבות של שרפים.
והמלאך הטוב ההוא חזר למעלה רק כעבור יומיים
כי שם אי אפשר לבכות - שם לא בוכים, בשמיים.
לתגובות: [email protected]