הרב יגאל קמינצקי
הרב יגאל קמינצקיצילום: יוני קמפינסקי

תהליך הקמתה ובניינה של מדינת ישראל מלווה באורות וצללים. לענ"ד האורות רבים מהצללים לאין ערוך, וחובה להודות להקב"ה על כך הודיה עצומה.

השאלה האם אלו הרואים יותר צללים מאורות, חייבים להודות על מעט האורות שהם רואים, או שהמיעוט בטל ברוב ואין להודות על הטובה?

נפסק ברמ"א (שו"ע או"ח רכג, סעיפים א-ב) שאישה שמתה בלידתה, בעלה מברך שהחיינו על הוולד. כמו כן נפסק שאדם שאביו מת מברך שהחיינו על הירושה בנוסף לברכת "דיין האמת", והמשנה ברורה מבאר שלמרות שהירושה הגיעה אליו מתוך צער, ובוודאי שהיה מעדיף שאביו יישאר בחיים, בכל זאת הוא חייב לברך שהחיינו.

מהלכות אלו ניתן ללמוד שבמצבים שבהם מעורבים צער ושמחה, גם כשהצער גדול יותר ואפילו אם השמחה נובעת מהצער, צריך להודות לה' על הטובה. לפי זה ניתן להסיק שגם לסוברים שיש בהקמת המדינה צער ותועלת כאחד, והצער גובר הרבה והטוב בא מתוך הצער, חובה לברך ולהודות לה' על התועלת.

לאחר הגירוש מחבל קטיף נשאלתי כיצד יש להתייחס לראשי הממשלה מנחם בגין ואריק שרון, שמחד הייתה להם מסירות נפש עצומה על הקמת המדינה וקיומה, ומאידך הם חטאו חטא נורא ואיום בהפקרת ארצנו והחרבת יישובינו על כל האסונות שנתלוו לכך? האם ניתן לומר ש"זקנותם ביישה בחרותם" ועל כן זכויותיהם נמחקו? כיצד התורה מתייחסת לכך?

כתוב בספר דברים: "לא תתעב מצרים כי גר היית בארצו" (דברים כג, ח), ורש"י מסביר שאין לתעבם אף על פי שזרקו את הבנים ליאור, מפני שהם נתנו לנו אכסניה בשנות הרעב. גם הרמב"ם במורה נבוכים (ג, מב) לומד מהפסוק הנ"ל שאם אדם היטיב עמך, למרות שאחר כך הרע לך מאוד, אסור לך להתעלם מהטוב.

כאן נקבעה הלכה לדורות שלמרות שהמצרים הרעו לנו מאוד, עשו לנו צרות נוראיות שגברו לאין ערוך על הטוב והיה ראוי שיידחו מעלינו, יש איסור מהתורה לתעב אותם בשל מיעוט הטוב שעשו. על כן דור שלישי מותר לבוא בקהל. את הרע יש להוקיע ולשנוא בכל תוקף, אך על הטוב חובה להודות.

האם כיום, לאחר שעברנו את הגלות הקשה והשואה האיומה, אפשר שלא לראות את "מעט" הטוב והאור שבעצם הקמת המדינה? הצלת ישראל מיד צר, הצלת שארית הפליטה, קיבוץ גלויות, הפרחת השממה, יישוב הארץ, רווחה כלכלית ליהודים כפי שלא היה מעולם, ריבוי התורה העצום כשהתומך הגדול ביותר שלו היא מדינת ישראל וכו' וכו'. האם אין זה "מעט" שחייבים להודות עליו?

הגמרא בעבודה זרה אומרת: "אמר משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה... דכתיב... 'האישה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל'". גם במשנת ר"א (פרשה ז) נאמר: "לא נטרד אדם הראשון מגן עדן אלא על כפיית טובה, שנאמר ויאמר האדם 'האישה אשר נתת עמדי'". למרות שהאישה היא זו שגרמה לו ולזרעו לדורותיו רעה נוראה, ובשל כך נסתלק מגן עדן ובאו עליו ועלינו מיתה וייסורים עד עת קץ, עדיין אדם הראשון נחשב כפוי טובה שלא ידע להודות על צד הטובה שבאישה.

"המתעבים" את המדינה ובשל כך אינם מודים להקב"ה ביום העצמאות על הטוב שיש בעצם הקמת המדינה, כופרים בטובתו של הקב"ה ופועלים נגד הדרכתה של תורה.

גאולה בלי הפסק

אוסיף כמה נקודות הנוגעות להקמת המדינה, כחומר למחשבה, לאלו הרוצים לעבוד את ה' באמת מתוך בירור ולימוד דברי חז"ל:

א. הרמב"ם כותב: "אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד" (הלכות מלכים פרק יב, ב). כלומר, ימות המשיח יחלו כשעם ישראל לא יהיה משועבד. מתי זה קרה?

ידוע שגם בארצות שבהן הייתה אמנציפציה ושוויון זכויות מלא ליהודים היינו משועבדים, שהרי הגויים באבחה אחת יכלו ועשו בנו כרצונם. רק הקמת מדינה ישראל שחררה אותנו מעול זרים. אם כן, הקמת המדינה היא ימות המשיח. מי הוא זה שהוציא את ימות המשיח אל הפועל? כן, דוד בן גוריון בעצם ההכרזה על הקמת המדינה.

ב. תהליך הגאולה התחיל בהפרחת השממה וקיבוץ גלויות (אין לך קץ מגולה מזה: "ואתם הרי ישראל" וכו'). אמת שכבר שנים לפני הקמת המדינה עלו יהודים לארץ והחלו בהפרחת השממה, אך קיבוץ הגלויות היותר גדול התקיים עם הקמת המדינה המונה כיום כשבעה מיליון יהודים, כן ירבו.

ג. כתוב בספר זכריה (יג, ח): "והיה בכל הארץ נאום פי שניים בה ייכרתו יגוועו והשלישית ייוותר בה". התנחומא (ספר שופטים ט) מסביר שהנאמר "והשלישית יוותר בה" הכוונה שעם ישראל לא ישוב להתיישב בארץ ישראל אלא בגאולה השלישית. גאולה ראשונה זו גאולת מצרים, וגאולה שנייה זו גאולת עזרא. שתיהן פסקו, שהרי לאחריהן יצאנו לגלות, אבל לגאולה השלישית אין הפסק. רואים כאן בבירור שיש רק ג' גאולות. הגאולה השלישית והאחרונה התחילה עם יישוב הארץ בתחילת שיבת ציון ועיקרה בהקמת המדינה.

הרב יגאל קמינצקי הוא ראש מרכז תורה ומדינה