בשבע מהדורה דיגיטלית

לשון הקודש - ביקורת מוזיקה

הדיסק החדש של אביתר בנאי, 'לשונות של אש', הוא עדות לחיי אמונה סוערים ומשתוקקים של יוצר שאש האמנות עדיין בוערת בו

ליאור אנגלמן , א' באייר תשע"ז

לא נח על זרי התשובה. אביתר בנאי
לא נח על זרי התשובה. אביתר בנאי
צילום: יאיר שילוח

מאוד ציפיתי ל'לשונות של אש', הדיסק החדש שלך, אביתר בנאי.

השתוקקתי למשש את הדופק הפועם של בעל התשובה שבך שמצליח תמיד לעורר את בעל התשובה שבי. התגעגעתי למוזיקה שלך, שתמיד מצליחה לגעת בי, אבל עוד יותר מזה התגעגעתי למילים שיודעות לדייק תמיד את הקרב בין הבור למים, ויודעות לנחם שלפחות יש מים, הרי פעם היה רק בור.

כשהגיע הדיסק לידיי התאפקתי לרגע. לפני המנגינה, לפני המילים, מיהרתי אל התודות. תודה לך אביתר על התודות. למדתי כל כך הרבה על אנשי הרוח שמלווים את צעדיך, על בקרי הלימוד שאתה לא מוותר עליהם, על הקסם שרק אתה יכול לעשות – לקחת את המילים הנפלאות של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, "באשר אלך – אתה. שמיים – אתה. ארץ – אתה", להלחין לחן שפורט על מיתרי הנשמה ולחבר אל השיר הזה את אביב גפן. אתה כותב לאביב בתודות: "תודה על הזכות להכיר אותך, טוב לבך בוקע מבעד לחריפות, אם תעמוד לרגע אני אתן לך חיבוק אמיתי", וכשקראתי רציתי שתעמוד אתה לרגע ולתת גם לך חיבוק אמיתי, חיבוק על החיבור הזה שאנחנו נזקקים לו כל כך.

כשהתחלתי לשמוע את 'לשונות של אש', הבנתי שאסור לעמוד לרגע, אפילו לא בשביל חיבוק. "תנועה כל הזמן" קראת לזה בשיר "עומס יתר", כי העמידה לעתים מסוכנת. למדתי את זה גם משתי הפרגולות שלך ששיקפו לי את הפרגולה שלי – אני מניח שבזמן שהחלטת לעשות את שינוי חייך היה צריך אומץ גדול לוותר על כל המוכר והידוע, על האזור בטוח והקהל האוהב, ולא ידעת מה ילד יום. והנה באלבום הזה מתברר שאחרי השינוי הגדול יש תמיד אזור בטוח חדש, שבעל התשובה שהוא גם אמן מצליח עלול לגלות שיש לו מה להפסיד ושוב מפחיד לסכן את הקיים.

למדתי שהמרחק בין לשון של אש שמקדשת את השם ברבים ובין שלט חוצות מהלך עלול להיות דק שבדק. פעם סיפר הסופר חיים באר ששאל את ר' אריה לוין אם הוא אחד מל"ו צדיקים נסתרים, הוא ענה לו: "אולי לפעמים". הוא למד מתשובתו שצדיק נסתר זה לא מינוי לכל החיים. מהדיסק הנפלא שלך, אביתר, למדתי שגם בעל תשובה זה לא מינוי לכל החיים, שיש זמני תשובה ויש זמנים אחרים ואי אפשר לנוח על זרי התשובה. וכמו שכתבת ב"תמיד לפני הגשם": הכי מבהיל שממשיכים רגיל. השיר הזה הוא גם אחד משירי האהבה העמוקים שפגשתי: "תראי, תראי בי מה שיש, תראי בי את האין, תראי בי אין סוף". כל כך מדויק, והרי אנחנו מבקשים מהאישה שמולנו שתראה בנו את מה שאנחנו לפעמים מתקשים לראות בעצמנו.

ושמחתי לגלות בשיר "אדם נזרק" שאנחנו חולמים על עולמות רחוקים שעה שאנחנו יושבים על אוצר, ושמחתי לגלות שאדם נזרק לבית הסוהר כדי לגלות שהוא לא לבד. ושמחתי שהאמנות שלך היא עדות לחיי אמונה סוערים ומשתוקקים, והאש עוד בוערת.

אל מול "חוצים את הרחוב" נאלמתי דום. לא בטוח שלזה התכוונת, אבל כנכד לסבתא שעברה את אושוויץ וסבא שעבר שואה איומה, הרגשתי בפעם הראשונה דרך השיר הזה את רגעי האימה שלפני כן: "הם כאן. זכוכיות מתנפצות. צריך להתחבא. אולי יכולנו לברוח, עכשיו מאוחר. עכשיו זה נגמר. את כל חיי, ייקחו לי אותך. גם אותי ייקחו... הם כאן. תיכף יפרצו פנימה, גם הילדים מבינים מתחת לשמיכות דמעות שקטות, זעקה נזרקת". את השיר הראשון של הדיסק לא הבנתי בכלל, אבל מנין היומרה להבין את הכול?

תודה אביתר שפרטת על מיתרי התשובה הגנוזים בי, על הכאב והתקווה, תודה על הקול מעולם אחר, תודה על המוזיקה, תודה שאתה ממשיך ללקט מילים ולפתות את איילת השחר. אני מפסיק לכתוב. חוזר לשמוע. אותך. בתוכי.