יש לחזק את ידיו. ראש הממשלה בנימין נתניהו
יש לחזק את ידיו. ראש הממשלה בנימין נתניהוצילום: הדס פרוש, פלאש 90

1

היו אצלנו מי שטענו השבוע שנתניהו לא צודק. ששר החוץ הגרמני רשאי להיפגש עם מי שהוא רוצה, כולל עם ארגוני שמאל קיצוני שמסתובבים ברחבי העולם ומאשימים את חיילי צה"ל ומפקדיו בפשעי מלחמה. שהמפגש הזה הוא לגיטימי, ולכן אין הצדקה לסנקציה שהוטלה על נציג כה בכיר של מדינה ידידותית, שתומכת בביטחון ישראל ומוכרת לנו צוללות במחירים נוחים.

היו מי שאמרו שנתניהו אמנם צודק בטענתו נגד המפגש של השר הגרמני זיגמר גבריאל עם הארגונים 'בצלם' ו'שוברים שתיקה', אבל התגובה שלו לא חכמה. כי גם אם האורח נהג בחוסר נימוס או אפילו בחוצפה, התגובה של נתניהו חריפה ולא מידתית. ואפילו אם התגובה צודקת, יש לקחת בחשבון את מצבה הדיפלומטי הקשה של ישראל ואת מיעוט המדינות שמוכנות לעמוד לימינה, ולכן צריך להבליג על העלבון.

זאת ועוד: תקרית דיפלומטית מהדהדת כזאת רק מעצימה את חשיבותם של ארגוני השמאל הקיצוני, ולכן עדיף להעלים עין. ובמיוחד יש להבליג בהכנעה משום שבסופו של דבר אנחנו אלה שמביאים על עצמנו את היחס הזה על ידי "הכיבוש", שבגללו גם מדינות ידידותיות לנו תומכות בארגוני השמאל הקיצוני ומרגישות צורך להתערב במה שקורה בינינו ובין ערביי יו"ש ועזה.

2

אז מול הטענות הללו צריך לומר קודם כול שנתניהו כן צודק. כי גם אם ההתנהגות המבזה הזאת כלפי מדינת ישראל וממשלתה כבר הפכה לשגרה, זה לא עושה אותה פחות מקוממת ומחפירה. משום שישראל לא נוהגת כך כלפי מדינות אחרות, בטח לא כלפי ידידותיה, ולכן אין סיבה שנשלים עם יחס כזה כלפינו. כי גם גרמניה לא נוהגת בדרך דומה כלפי שום מדינה אחרת, והגיע הזמן שישראל תפסיק להיות שק החבטות של העולם, הביב שלתוכו מדינות נאורות בעיני עצמן מקיאות את כל הצביעות שלהן.

ולא מדובר במפגש עם מתחרים פוליטיים לגיטימיים שמייצגים דעה בעלת משקל בציבוריות הישראלית. מדובר בארגונים קטנים שפעילותם מבוססת על שקר ועלילה, על הוקעתו והוצאת דיבתו של צבא שאין בעולם עוד מי שמפריז כמוהו ביחסו המתחשב כלפי האויב ואוכלוסייתו. ולא מדובר רק בהוצאת דיבה שפוגעת בתדמיתנו, אלא בפגיעה בביטחון המדינה. הפחד מפני עוד דו"ח גולדסטון, שכבר הוכח שנשען במידה רבה על טענות הארגונים הללו, כובל את ידיו של צה"ל ועולה לנו בחיי חיילים ואזרחים.

3

באשר לשאלה אם מדובר בצעד חכם, המפתח נמצא בידי נתניהו. ככל שיתברר שמדובר בהתנהלות עקבית לאורך זמן, סביר שראש הממשלה ישיג את מבוקשו. כי התנהלותו של שר החוץ הגרמני איננה רציונלית. בביקורך במדינה זרה, אתה לא מוותר על מפגש עם ראש הממשלה בגלל התעקשות לשמוע דעות אופוזיציוניות דווקא מפי ארגונים קיקיוניים ורדיקליים.

ההתעקשות של השר הגרמני נובעת מקפריזות אישיות, או משום שהוטעה לחשוב שסופו של נתניהו למצמץ ראשון, וכך טיפס על עץ שממנו התקשה לרדת. לאחר שראש הממשלה הוכיח את רצינותו, ועוד כלפי נציג המדינה הכי חזקה ומשפיעה באירופה, יש להניח שנציגי מדינות אחרות בכל זאת יעדיפו בביקוריהם הרשמיים כאן לפגוש את ראש הממשלה, ואת פגישותיהם עם סוכניהם הישראלים יעבירו למועד ומקום אחר.

לעומת זאת, אם נתניהו ייבהל מעצמו, כפי שקורה לו לעתים, וההתנהלות זקופת הקומה שלו תהיה אפיזודה חד-פעמית, אז יתברר למפרע שהעמידה על הכבוד הלאומי הביאה רק את ההפך.

4

לכן יש לחזק את ידיו של ראש הממשלה, שבימים שבין יום השואה ליום העצמאות העז לגלות עצמאות ולהיאבק על כבודה של ישראל מול הצביעות הגרמנית. המחויבות של גרמניה לביטחונה של ישראל היא המעט המתבקש מבניהם ונכדיהם של רוצחי עמנו, אם ברצונם להתנער מדרכם של אבותיהם. גרמניה לעולם לא תוכל להיות המשגיחה המוסרית על פשעי מלחמה – אפילו אמיתיים, בטח שלא בדויים, שבהם מואשמת מדינת היהודים.

גם את תוקפנותן המוסרנית הצבועה של שאר מדינות המערב כלפינו הגיע הזמן להדוף – בחוכמה, באדיבות, בתוקף ובעקביות. אם כך ינהג נתניהו, הצעד שלו השבוע, ערב הכניסה לשנת השבעים להקמת המדינה, יהיה נקודת מפנה חשובה לקראת עצמאות מדינית של ישראל.

אופוזיציה תורנית

איש אינו מצפה לתוצאה אחרת מלבד ניצחון ברור של נפתלי בנט בבחירות המקדימות לראשות הבית היהודי שיתקיימו היום. אם יש במפלגה מי שמסוגל לאיים על מנהיגותו, אלה לא שני המתחרים מולו בבחירות הללו, הרב יצחק זאגא ואל"מ (מיל') יונתן ברנסקי. מדובר אמנם באישים בעלי כישורים וקורות חיים מרשימים, אך גם מי ששומע את טענותיהם ומרגיש שהם קרובים אליו אידיאולוגית יותר מהיו"ר הנוכחי, לא ימהר לשים את ההגה בידי מי שטרם הוכיחו את יכולתם בשדה הפוליטי.

למרות ניצחונו הגורף הצפוי, כדאי שבנט ייקח לתשומת לבו את העובדה שכל המועמדים שקראו תיגר על מנהיגותו באו דווקא מהמחנה התורני. הניסיון חסר הסיכויים להתמודד מולו נובע במידה רבה מתסכול של ציבור שמרגיש חוסר יכולת להזדהות עם מסריו ועם התנהלותו בתחום הדתי. איש לא מצפה מבנט להיות חרד"לניק - גם זבולון המר ז"ל וזבולון אורלב יבדל"א לא היו כאלה. אבל עם קצת יותר מודעות לצורך בייצוגיות באורחותיו האישיות, ועם נקיטת עמדות קצת פחות ליברליות בענייני דת ומדינה, הוא יכול למתן את תחושתם של ציונים-דתיים נאמנים שמתקשים לראות בו את המנהיג הפוליטי שלהם.

בסביבתו האידיאולוגית והפוליטית של בנט יש מי שנוטים לוותר במודע על תמיכתו של האגף התורני בציונות הדתית. הם מזלזלים בכוחו הפוליטי של המחנה התורני, ובטוחים ביכולתו של בנט לגרוף עוד מנדטים רבים מציבור חילוני ומסורתי אם רק יצליח להתנתק מאותם חרד"לניקים קיצוניים. זו טעות קשה, לא רק אידיאולוגית אלא גם אלקטורלית. לא רק המחנה התורני, אלא הבית היהודי כולו מותקף כקיצוני דתי ולאומני בתעמולה של מתחריו. הפגיעה באחדות המחנה בעקבות פרישת חלק מהמחנה התורני מהמפלגה הייתה אחת הסיבות לכך שבנט וחבריו איבדו בבחירות האחרונות שליש מכוחם האלקטורלי. המנדטים של המחנה התורני הם הציפור שביד, בעוד הקולות הנודדים שאותם בנט מקווה ללכוד הם העורבא פרח שעל העץ.

בנט יכול וצריך לחשוב כיצד להביא עוד קולות חילוניים גם בלי לוותר על תמיכת המחנה התורני. כך למשל, הזרם המרכזי במחנה התורני מעולם לא התנגד לצירוף חילונים מתאימים למפלגה, וחלקו אף הקדים לשתף פעולה עם נציגים חילונים במפלגות 'התחיה' ו'האיחוד הלאומי'. מי שטענו נגד צירופה של איילת שקד למפלגה היו בעיקר זבולון אורלב ואנשיו. אבל למרות קליטתה המאוד מוצלחת של שקד שמקובלת על כל חוגי המפלגה, ועל אף סמכות השריון שהוענקה לו כיו"ר, בנט לא השכיל עד כה לשחזר את סיפור ההצלחה. אז במקום תדרוכים מקוממים לתקשורת על הצורך לחלן את המפלגה, מוטב שבנט ידאג לגוון את רשימתו לכנסת הבאה בעוד נציג שיכול להביא מנדטים מציבור שאינו דתי אבל דוגל בערכי הציונות הדתית.

הבית היהודי צריך לבנות את עצמו כמפלגה בעלת השקפה ציונית-דתית מוצקה, אבל פתוחה לציבור הרחב. זה לא הולך ביחד עם קריצה ללהט"בים ולזרמים הלא-אורתודוקסיים. במקביל לעשייה ברוכה בתחום המדיני, המשפטי וההתיישבותי, הציבור מצפה לאמירה ציונית-דתית בנושאים בוערים שעל הפרק כמו הכרסום בזכויות החייל הדתי בצה"ל או פתיחת עסקים בשבת בתל אביב. נראה כי הרצון לברוח מתיוג דתי ומגזרי מונע מהמפלגה לפעול ולהשפיע בנושאים החשובים הללו, וחבל שכך.

המחנה התורני מצדו צריך לעשות חשבון נפש על הכרסום הרב שחל בכוחו הפוליטי. במשך כעשור הוא הנהיג את הציונות הדתית באמצעות נציגיו הפוליטיים - הרב יצחק לוי, אפי איתם והרב בני אלון. ההסתייגות מהשתתפות בפריימריז, ביחד עם נטייה לפלגנות וסכסוכים אישיים וסתם אוזלת יד וסטגנציה פוליטית, דרדרו אותו עד כדי חוסר יכולת להציג מטעמו מועמד בעל סיכויים של ממש לזכות בהנהגת המפלגה.

לתגובות: [email protected]