ההורה תמיד יצא וידו על התחתונה
ההורה תמיד יצא וידו על התחתונהצילום: שאטרסטוק

"מה קורה איתו?", "אסור לי כבר להגיד משהו?", "מה בסך הכול ביקשתי?", "למה הוא מתרתח כל כך?", "מחר אקום רעננה ורגועה ולא נריב".

אבל למחרת שוב אותו התסריט, מלחמה חדשה, ועוד אחת, ועוד אחת. נשמע לך מוכר? מוכר ולא חביב? אין כיום בית שאין בו מאבקי כוח. אם פעם לא היינו אפילו בודקים מאבק מתחת לגיל חמש, היום יש ילדים שפורצים לעולם במאבקי כוח...

אודה ולא אבוש שזו עיקר פרנסתי, מאבקי כוח בין ילדים להוריהם. בגיל הצעיר הוויכוח הוא על ללכת לישון, להתקלח, ללבוש סוודר או לא, לאסוף את המשחקים וכו'. בגיל הבוגר יותר המאבק משתכלל ויכול לפגוע בערכים כמו צניעות, תפילה, יראת שמים, שמירת שבת ועוד ועוד.

בתחילה ההורה או האימא מתכוונים באמת לטובה, ואומרים משפטים כמו "קריר בחוץ, קח סוודר". עד כאן הכול בסדר, אבל אז באה התשובה "בשום אופן לא", או "נראה לך???". וכאן כבר מזג האוויר פחות תופס מקום, ובמקומו אנו מעמידים את הכבוד האבוד של אימא. שאלות כמו "איך אתה מדבר?!" או מחשבות כמו "אני זבוב בבית הזה", "עדיף לחסל את ההתנהגות הזאת כשהוא בן שמונה ולא לחכות שיהיה בן חמש עשרה ואז הלך עלינו...".

באותו רגע התגובות הן ממש כמו במלחמת כוחות. בצד אחד הילד שחייב לנצח, ובצד שכנגד אימא שגם בתוכה ישנה ילדה קטנה שמרגישה מאוימת ופשוט חייבת לנצח.

לא חשוב איך זה נגמר, ההורה תמיד יוצא וידו על התחתונה. אם ניצחתי (בעזרת עונש, צעקות או איום) אז אחר כך אומר לעצמי על משכבי בלילות "מה, זה הקשר שאני רוצה עם הבן שלי?", ואם הוא ניצח - "מה, אני אפס? נמלה? רמוסה?". והילד - הוא כבר בקרב הבא.

חשוב מאוד לאתר את מערכת היחסים הזאת. חשוב מאוד להתבונן ולראות איך נוצר החיבור ביני ובין הילד על ידי מאבק. ישנה בדיחה שההבדל בין סטירה ללטיפה הוא רק המהירות. כן, זה סוג של חיבור, סוג של קשר. אבל יש קשר (פלונטר בלע"ז) בקשר.

קשה להסביר את כל התהליך במאמר קצר, אבל עיקר העניין הוא להבין שאני מבחינתי לא רוצה יותר להיות בקשר הזה. אני רוצה להתיר את הפלונטר. זה לא נעשה באמצעות שיחות, לא באמצעות הסברים וכו' אלא אך ורק מול עצמי. לזכור שלמלחמה תמיד יש שני צדדים, ואם אני לא אהיה חלק במלחמה הזאת - לא תהיה מלחמה.

העבודה מול עצמי מאוד ממוקדת: מה יעזור לי לא להיות במלחמה? מה ירגיע אותי? התשובה היא בעיקר נשימה עמוקה ומלאה, ועוד אחת. נשימות זה חיים. מילוי של חמצן חדש לדם פותח נתיבים עצביים חדשים במוח, רעיונות חדשים, ובעיקר רגיעה שמפנה את הסתימה בקשר, מנקה אותו.

אפשר שאימא תגיד לעצמה, ורק לעצמה ולא חלילה לילד: אני לא במלחמה. כשזה יהיה עמוק ואמיתי זה יעבוד וירפא את מערכת היחסים.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי