שימוש ציני בכאב אמתי

שידורי אמש בערוץ 1 שיקפו כאב אמיתי של העובדים, אבל השימוש התקשורתי בכאב הזה היה ציני לגמרי. 7 הערות ליום סגירה. פרשנות

שלמה פיוטרקובסקי , י"ד באייר תשע"ז

עצוב וכואב
עצוב וכואב
צילום: ערוץ 1

לבי לבי עם עובדי רשות השידור שמקום עבודתם נסגר ביום ראשון הקרוב, לבי במיוחד אם אלו שלא ממשיכים ועוברים לעבוד בתאגיד.

ביום שני הקרוב, לפעמים אחרי 20 או 30 שנות עבודה, הם יגשו לראשונה בחייהם ללשכת התעסוקה ויתחילו לחפש עבודה חדשה. מי שפעם היה מובטל מכיר את התחושה. זה באמת נורא.

ואחר כל זאת כמה הערות:

1. השידור הציבורי לא מת. אני ממש לא מאלו שבטוחים שחייב להיות במדינה דמוקרטית שידור ציבורי, אבל דווקא אלו שכן בטוחים בכך יכולים להתנחם בזה שהאקסיומה שהם הציבו ניצחה. עובדה, עד שלא קם כאן שידור ציבורי חדש איש לא העז לסגור את הרשות הקיימת.

2. הזעם על טווח ההודעה בנוגע למועד הסיום הסופי של שידורי הרשות מובן, אבל האמת היא שעד רבע שעה לפני ההודעה הסופית גם הכונס הרשמי לא ידע מתי הרשות תפסיק סופית לשדר. אם דוד ביטן ובנימין נתניהו, שכביכול דרשו את טובת אנשי רשות השידור, לא היו ממשיכים בניסיון "לגנוב" עבור הרשות עוד שבוע או שבועיים, הכונס הרשמי היה יכול להודיע על הסיום בצורה מסודרת. העובדים, שבחרו (אולי מתמימות ואולי מחוסר ברירה) להאמין לנתניהו שהוא באמת דורש את טובתם, שילמו את המחיר אתמול.

3. חבילות הפיצויים שניתנו לעובדי רשות השידור הן ראויות מאוד כשמסתכלים על הממוצע, אבל כידוע אפשר לטבוע גם בבריכה שעומקה הממוצע הוא עשרה סנטימטרים. האמת היא שיש עובדים שעשו קופה יפה מאוד על הסגירה ויש עובדים שנשארו בלי עבודה ועם מעט מאוד פיצוי ביד. לכן, קחו בחשבון שלא כל עובד שאתם רואים עם דמעות בעיניים יגש מיד אח"כ לספור את הכסף בבנק. ממש לא.

4. מכירים את המיתוס על זה שהטלוויזיה של רשות השידור, ערוץ 1, היתה באמת זוועה, אבל הרדיו הוא כליל המעלות? במחילה - קשקוש. אתם יודעים מה ההבדל האמתי ביניהם? שבמדינת ישראל הוקמה טלוויזיה פרטית (ערוץ 2 שעכשיו מתפצל וערוץ 10) ולא הוקם רדיו ארצי פרטי. איכשהו הרדיו הציבורי הישראלי ניצל מגורל התחרות הפרטית. תנו כאן רשיונות לתחנות רדיו ארציות פרטיות (3 רשיונות מספקים, לא צריך יותר) ותראו איך השידור הציבורי ברדיו (בעיקר בתאגיד, כי גלי צה"ל הוא יצור עוד יותר אנומלי) צולל לתהומות בתוך שנים ספורות.

5. למה אין כאן רדיו ארצי פרטי? אחד התירוצים הנפוצים הוא מצוקת התדרים. לטענת אותם הטוענים, מכל מיני סיבות אין בישראל מספיק תדרים בשביל להקים עוד תחנות ארציות, מלבד המקומיות. אבל אתם יודעים למה אין מספיק תדרים? בגלל שיש לנו בישראל אינסוף תחנות רדיו ארציות ציבוריות (ידידי גדעון דוקוב ספר כמדומני 8 בקול ישראל ועוד 2 בגלי צה"ל). אני מציע דיל: לא לסגור את השידור הציבורי ברדיו, ולהסתפק רק בקיצוץ לחצי של מספר התחנות) במצב כזה הסקאלה תתאוורר היטב ותוכל להכיל 2-3 תחנות רדיו ארציות פרטיות בכיף.

6. עוד משהו שצריך להעיר, קצת בעדינות אולי כמצוות הקולגיאליות, אבל בהחלט יש לו מקום, נוגע למידת הסיקור. יש משהו קצת מעוות במשקל הסיקור התקשורתי שמקבלים אירועים הקשורים בעולם התקשורת. זו אמנם כבר קלישאה חבוטה להגיד שסגירת מפעל בפריפריה עם מספר מפוטרים דומה לא תקבל כל כך הרבה סיקור ומשקל חדשותי, אבל כידוע בכל קלישאה מסתתר גרעין של אמת. השידור הציבורי לא מת, מה שנסגר זו הקליפה הישנה שלו. כאב העובדים הוא אמתי וקשה, אבל הוא לא שונה מהכאב על כל מקום עבודה שנסגר.

7. קשה שלא להתרשם שחלק גדול מהבכי והנהי בתקשורת על אירועי אמש בערוץ 1 נובעים לא מהשתתפות כנה בצער העובדים אלא מרצון לנגח את ראש הממשלה. כשנתניהו ניסה לסגור את התאגיד זו היתה סתימת פיות, וכשנתניהו כביכול סוגר את מהדורת מבט זה "גירוש" מהאולפן (למה לא "התנתקות" מהאולפן בעצם?). השימוש הציני בעובדים בשני הצדדים, גם מצד נתניהו וגם מצד מתנגדיו, כבר עבר כל גבול. חוסר הכנות בפרידה התקשורתית מרשות השידור פשוט מעורר בחילה.