בשבע מהדורה דיגיטלית

לגלות את הבן האובד

ינון לבנון נהרג בתאונה לפני 4 שנים, אבל דווקא אחרי מותו בחרו הוריו חיים וחוה לצאת למסע אמיץ מול המצלמה ולגלות מי באמת היה בנם

רבקי גולדפינגר , ט"ו באייר תשע"ז

"ינון היה בשבילנו תמונה עם חורים בפאזל". חיים וחוה לבנון
"ינון היה בשבילנו תמונה עם חורים בפאזל". חיים וחוה לבנון
צילום: ניצה שרייבר

"יש משהו, אחרי שהילד שלך מת, שאתה כבר לא יכול לשאול אותו שאלות, לנהל איתו שיח ולהבין מה בדיוק הוא היה, רצה וחלם. זה אתה מול ים שאלות ותהיות וחלל אחד גדול", אומרת חוה לבנון בכאב.

בנה ינון, בן 28, נהרג לפני ארבע שנים בתאונת דרכים קשה. התאונה התרחשה סמוך למחסום מיתר בכביש 60 שבדרום הר חברון. ינון נסע לביתו, כשלפתע נהג רכב ערבי שהסיע שוהים בלתי חוקיים זיהה כוח משטרה והחל במנוסה. תוך כדי נסיעה פרועה חצה קו הפרדה לבן והתנגש לבסוף ברכב שבו נסע ינון. פרמדיקים של מד"א שהגיעו למקום נאלצו לקבוע את מותו. מאז מתמודדים חוה ובעלה חיים עם שכול, אובדן וגעגוע אינסופי.

לפני כשנה, לאחר תקופה מורכבת של אבל, הרגישו בני הזוג לבנון כי בשלה השעה להכיר לעומק את בנם שאיננו. הם פנו לבמאי מורדי קרשנר בבקשה להפיק סרט דוקומנטרי שילווה אותם במסע בעקבות הבן. "היו לנו שאלות: מה הקטע הזה שהוא פעם ככה ופעם ככה בלבוש, בסגנון. פעם עם כיפה, פעם בלי כיפה, פעם שיער ארוך, פעם עם כובע, פעם עם כיפת צמר, פעם נוסע לאומן. גם המגוון של החברים שלו לא היה ברור לנו. הרגשנו שיש פה מישהו שאנחנו נוגעים-לא-נוגעים בו. שאלנו את עצמנו 'מי אתה, ינון? מה היית?'. רצינו לעשות סדר", מסבירה חוה, "הרגשנו שחסרה לנו התמונה השלמה".

כך הם יצאו למסע תיעודי מרתק ומטלטל בעקבות בנם. בפתיחות נדירה התמודדו עם דמותו העמוקה והצבעונית של בנם המנוח. "יצאנו לדרך כשהיה לנו ברור שנשמע גם דברים שלא ידענו עליו ויכולים להיות כואבים", משתף האב חיים. "לא כל דבר שינון עשה או חשב היה כדעתנו. לקחנו בחשבון שיהיו גם דברים שלא יהיה לנו נעים לשמוע", מוסיפה האם בכנות.

לאחר מלאכת תיעוד ממושכת, הושלמה בימים אלו עריכתו של הסרט 'לב שדופק את שמי' בבימויו ובהפקתו של מורדי קרשנר. הסרט שיצא מתחת ידו הוא מסמך אנושי על זוג הורים שמבקשים באומץ לב להבין לעומק מי היה בנם ז"ל, אך בד בבד מציף דילמות חינוכיות ואמוניות הנוגעות בחיי הורים ומחנכים רבים. "הסרט מעורר למחשבה", מציינת חוה. "ינון היה ילד בריא, שמח ומוכשר מאוד. אותנו כהורים הוא איתגר. הורים שכולים נוטים להסתיר את הקשיים והפינות האפלות בחיי ילדיהם, וכולנו שומעים על ילדים מושלמים שנהרגו. אנחנו לא חיפשנו לשכתב ולשנות את העבר. אנחנו חיפשנו אמת".

את הסרט הקרינו ההורים בפעם הראשונה באזכרה השנתית לפני כחודשיים וחצי. התגובות הנלהבות הפתיעו אפילו אותם.

חוה: "הגיע ציבור גדול והתגובות היו חזקות. 'זה מעורר מחשבה', 'זה מטלטל', 'זה מחבר אותנו להורות'. גילינו שכל אחד יוצא עם תובנה מהסרט ושזה יכול לעזור לאנשים. החלטנו שזו הדרך להנציח את ינון".

ומההחלטה לשלב המעשה. בימים אלו יוצאים בני הזוג לבנון בסדנה להורים, אנשי חינוך וקהילות. במהלך הסדנה יוקרן הסרט ולאחריו יתקיים דיון. "זה עושה לי פרפרים בבטן", היא מודה, "יש בזה חשיפה עצומה ומבחינתנו זה מאתגר".

חיים: "אנחנו לא אנשי דיבורים, אבל אנחנו מרגישים שיש כאן אמירה חשובה. אנחנו כהורים עברנו תהליך עצום עם עצמנו בעקבות ההתמודדות עם ינון. התהליך לא היה קורה אם היינו נשארים לבד בסיפור הזה".

חוה: "יש הורים שלא יודעים מה לעשות עם הילדים שלהם. יש כאלו שזורקים את הילדים מהבית, יש הורים שלא מדברים עם הילדים שלהם ומתמודדים עם רגשות קשים כלפיהם. זה חוסר אונים, זה סבל גדול, ואנחנו אומרים: יש מה לעשות. באופן מדהים, התהליך שעברנו עם ינון הוא הדבר הכי טוב שקרה לנו, הוא יצר הורות אחרת ועשה בנו שינוי לטובה".

חיים: "כשהורה בא ממקום מכבד, מלא אהבה ומכיל, הוא יוכל לבנות משהו ומשם השמיים הם הגבול".

לקפוץ בשלולית ליד הגנרטור

ינון לבנון ז"ל היה השני מתוך 12 ילדיהם של חוה וחיים לבנון. ההורים, חיים (56), מחנך ומטפל משפחתי, וחווה (55), מורה מאבחנת, גרו כזוג צעיר בקריית ארבע עד שהצטרפו לגרעין המייסדים של סוסיא, "ומאז אנחנו שם". ינון היה מהילדים הראשונים של סוסיא. "ילד הכי שמח בעולם", אומרת חוה. "הוא התקדם יפה בנגינה בכינור. הוא היה מסתכל על התווים, מעיף אותם ומנגן. הוא היה אתלט, קלע למטרה, עשה גלגלונים, צייר מקסים וכתב שירים, כבר ביסודי. ילד מוכשר. הוא אהב ללכת לבית הספר, אבל לא אהב את הלימודים הפורמליים", מספרת האם. "לא היו לו הישגיים לימודיים. ציונים לא היו הקטע שלו. המחברות שלו היו מלאות בשירים, סיפורים, אקורדים, ציורים. הכול, רק לא לימודים. המערכת הלחיצה וכל הזמן שידרה לנו 'מה יהיה איתו?'".

ניסיתם להכניס אותו למסגרת?

"ממש ניסינו. היינו מאוד מרובעים. תסכל אותנו שהוא לא מצליח בלימודים", אומרת חוה.

חיים: "יש אחריו שני זוגות תאומים. כך שבזמן שהבכורה הייתה בת ארבע וחצי, היו שישה קטנים בבית והבית היה אז במשטר צבאי. כולם תיפקדו במשטר, רק ינון היה בשלו. לא חוזר הביתה בזמן, צריך לבדוק כל דבר, לקפוץ בשלולית ליד הגנרטור או לשרוף את הבָּלָה".

חוה: "היה צריך להשגיח עליו כל הזמן. הוא ניסה הכול. הוא היה מתוק לגמרי אבל אנרגטי ושובב מאוד. היינו שואלים את עצמנו 'שמנו לו גבול אבל הוא לא עמד בו, מה עכשיו?'. זאת שאלה שליוותה אותנו הרבה זמן".

היו רגעים שתפסתם את הראש ושאלתם מה יהיה איתו?

"בטח", הם מהנהנים. "יש לך עוד 11 ילדים ואתה עסוק איתו 80 אחוזים מהזמן. זה לא הגיוני", אומר חיים. "אבל הוא אף פעם לא הלך רחוק מדי", מדגישה חוה, "תמיד השאיר אותנו בתחושה של 'אל תדאגו, יהיה בסדר'. בגיל הכי סוער שלו הוא השאיר לי פתק: 'בסוף אהיה מתנחל עם ציציות'. כאילו אמר: 'אמא תירגעי, אני לא אלך רחוק, הכול בסדר'".

ינון היה בן מחזור א' בישיבת בנ"ע 'כינור דוד' למוזיקאים צעירים. "בגלל כישרון הנגינה שלו, הישיבה הזאת התאימה לו. שם הבינו וקיבלו אותו. היה לו טוב שם", אומר חיים. "בגיל התיכון באיזשהו שלב הוא הפסיק להגיע לבית הכנסת. הוא לא קם, עד שאנחנו הפסקנו לדרוש".

למה?

"כי הבנו שזה לא עוזר. סתם יוצר מתחים ולא פותר את הבעיה. אולי אפילו להפך, מעצים אותה. בשבת בבוקר הייתי מעיר את כל הילדים ורק אותו לא. כל ליל שבת הייתי שואל אותו: 'ינון, להעיר אותך בבוקר?'. לא רציתי ליצור מציאות שבה קיום מצוות הופך למשהו שנוא. בסוף זאת הבחירה שלו", הוא מסביר. "בסעודות שבת הוא היה יושב איתנו, אבל לא כמו כולם. יושב, אוכל ונעלם. יש אצלנו בבית תורנות. הוא תמיד היה מתחמק ממנה. את הכיפה הוא לא שם באופן קבוע. בחופשים לפעמים כן ולפעמים לא. זה לא היה פשוט בכלל. ומה נגיד לילדים האחרים בבית?".

חוה: "היה לנו הסכם איתו שבבית הוא הולך עם כיפה. 'כשאתה יוצא מהבית תעשה מה שאתה רוצה - כשאתה בבית תסתובב עם כיפה'. היו לו הופעות מאוד צבעוניות, מגוונות, אבל אף פעם לא התביישתי בו. גם כשהיה לי קשה איתו והוא לא הלך בדרך שלנו, הייתי גאה בו".

התייעצתם עם אנשי מקצוע?

"תמיד התייעצנו וניסינו", אומרת חוה. "הלכנו לפסיכולוגים, לעובדים סוציאליים, ליועצים חינוכיים, לרבנים ומה לא".

במהלך השנים נצברו כעסים ומתחים שיצרו ריחוק גדול בין חיים לבנו. "הרגשתי שאני לא יכול לדבר איתו מילה. אם אני אדבר, יתפרצו הכעסים. היה איזה ערב שחזרנו מפגישה אצל פסיכולוג בירושלים. הפסיכולוג הרגיע אותנו שהכול יהיה בסדר וזה טבעי לגיל ההתבגרות. הייתי מתוסכל. הייתה בי הבנה שמה שעשיתי עד עכשיו לא עבד וצריך למצוא כלים חדשים שיאפשרו קשר חדש עם הבן שלי. ישבתי עם חוה והיא אמרה לי: 'אתה צריך ללמוד לאהוב אותו. תתחיל מלהתמקד בדברים שהוא טוב בהם, מהחוזקות שלו. העזרה לזולת, הנגינה שלו. היה לו הרבה טוב", הוא נאנח.

"ואז נפל לי האסימון. אחרי כל מה שעברנו, הבנתי שאני צריך לעשות שינוי בעצמי כדי להצליח לקבל את ינון. הבנתי שמשהו בי צריך להשתנות, משהו בי צריך להכיל, משהו בי צריך להיות מקרב ואוהב. זה היה רגע מכונן מבחינתי. רגע ענק בחיים שלי, שאפילו אפשר לחלק את החיים ללפניו ואחריו. בעקבות ההבנה הזאת ניגשתי לינון וחיבקתי אותו. באותו שלב זה עוד היה משהו טכני. הרגשתי כאילו הגוף שלי מתנגד לזה, עד כדי כך. הייתי צריך לעבד את הדברים כדי שזה יקבל משמעות".

תפילה לפועל בניין

עם תום לימודי התיכון בחר ינון להמשיך במכינה קדם-צבאית, אך לאחר ניסיון קצר שכשל "כי לא הייתה לו סבלנות לשבת וללמוד", התגייס לצבא במסגרת גדוד הנח"ל החרדי 'נצח יהודה'. "עודדנו אותו ללכת לשם כי זאת הייתה מסגרת יותר מוגנת, עם ליווי".

חוה: "הוא ממש פרח בצבא. כל הכישורים שלו באו לידי ביטוי. היכולות הגופניות שלו, האתלטיות, הצד החברתי. בהמשך הלך לקורס מ"כים והיה מפקד של טירונים איזו תקופה. הוא חזר הביתה כמו איזה גבר, באמת גדול". במסגרת הנח"ל החרדי המשיך ללימודים בישיבה בחומש. השנה הייתה שנת 2005, והגירוש מהמקום כבר הפך לעובדה מוגמרת. בתקופת לימודיו בישיבה החל ללכת בקביעות עם כיפה וזקן ולהתחבר לרעיונות של חסידות ברסלב. חוה: "הוא נסע לאומן. הנסיעה השפיעה עליו עמוקות. הוא היה אותו ינון, אבל יותר מעודן ובוגר". חיים: "בכל נושא האמונה הוא הפך יותר סגור על עצמו. דיבר אמונה בלי סוף".

האמונה שלו באה לידי ביטוי גם במעשים?

"הוא התחזק מאוד. הוא נקשר לרב מקובל מתל ציון, הלך לשיעורים והתייעץ איתו על כל ההחלטות החשובות שלו". את הגירוש חווה יחד עם חבריו לישיבה.

איך הוא לקח את הגירוש?

"הוא היה בן אדם שלא מביט אחורנית. 'זה מה שה' רצה וזהו'. הוא התמודד ככה עם הרבה משברים שעבר בחיים שלו".

עם סיום לימודיו בישיבת חומש, שב לבית הוריו בסוסיא והחל לעמול על בניית בית מצמיגים. "הוא הביא משאית מלאה צמיגים ממיחזור וחתך אותם. ככה העמיד קירות". ינון לא השלים את מלאכת הבנייה בשל נישואיו לסיוון, תושבת מעלות. בהמשך למד תפסנות וברזלנות ועבד במרץ בבנייה, בעיקר בתחום השלד. "הוא היה אומר שכשבונים בית בישראל צריך להתפלל שמי שיגור בבית יזכה לשלום בית אמיתי", מספרת חוה.

"היו תקופות שהייתי עובד איתו", מוסיף חיים. "בנינו בית ובשיא עבודת הסבלות, אנחנו סוחבים ברזל וחם וכבד, והוא אמר לי: 'אבא, אני מקווה שאתה זוכר להתפלל שהבית הזה יהיה מלא אהבה ושלום'. הייתי המום. אני בקושי נושם, מזיע כולי, ועל מה הוא חושב", אומר חיים בהתפעלות. "באותה תקופה הוא ניגן הרבה בחתונות ועם ביני לנדאו".

בעקבות משבר בנישואין טס ינון עם אשתו להודו, שם החליטו לפרק את החבילה. "הוא טייל עוד כמה חודשים בהודו וחזר אחר. רגוע, כולו שלווה וחיוכים. אני לא זוכר אותו כזה". לאחר גירושיו שב לבית הוריו ונרשם ללימודי הנדסת בניין במכללה טכנולוגית בבאר שבע.

הרגשתם שהוא נרגע ונכנס לתלם?

"באיזשהו מקום השלמתי שינון זה ינון. אני לא חושב שהוא היה אף פעם בתלם. ינון היה הוא", מסביר חיים. "הוא כתב הרבה באותם ימים, יומנים, שירים", מספרת אמו. "היו לו המון חברים. הוא יצר חברויות חדשות בכל מקום שהיה". "העומק של החברויות שהיו לו, אין דברים כאלה", מציין חיים, "אחד בשביל השני בעומק שאני לא מכיר".

לעשן בשבת מתוך אמונה

"אם הא-ל רוצה אותי עכשיו - זה מושלם.

את התיקון שלי עשיתי. עכשיו אני מוכן".

(מתוך מחברת שיריו של ינון לבנון ז"ל)

וכשנראה שהחיים סוף סוף נכנסים למסלולם, אירעה התאונה הקטלנית. בשעות הבוקר המאוחרות של ראש חודש אדר לפני ארבע שנים, היה ינון בדרכו הביתה ממבחן שעשה במכללה. "הוא לקח לנסיעה הזאת את הרכב של הבן החמישי שלנו, פרץ", משחזרת חוה וקולה רועד. "הוא עוד הספיק לומר לפרץ שהוא כבר מגיע ושיחמם מים לקפה. אבל פתאום פרץ ראה ענן עשן מכיוון הכביש, פקק תנועה ומסוקים. הוא הלך מהר לראות מה קורה שם. אבל ינון כבר לא היה, כבר פינו אותו". חוה משתתקת לרגע ומציינת כי "הנהג הפוגע היה מבריח שב"חים שעבר את הגדר במקום שהייתה פרצה". "בוחן התנועה אמר שהוא נסע במהירות של לפחות 160 קמ"ש ולא בלם", מוסיף חיים. "ינון נסע לאט ובלם. הנהג בכלל לא בלם, ונכנס לכלא על הריגה לתקופה של שלוש וחצי שנים, שזה כלום".

העונש הקל יחסית מתסכל אתכם?

"הנהג הזה לא ממש מעניין אותנו. הוא לא בסדר היום שלנו. אנחנו מאמינים שהקב"ה יפתור את הבעיות האלה. אנחנו ממילא לא יכולים לעשות עם זה משהו", הוא משיב בהכנעה.

תקופת האבל הייתה הדרגתית וטעונה. "אני חושב שהשקיעה בחסר שנפער ובעצב נוצרה עם הזמן".

היו לכם חרטות?

"כמעט לא. כשהבנות שלנו היו קטנות ינון היה אומר לי: 'אמא, את מפנקת אותן יותר מדי'. עניתי לו: 'אתה רוצה שנתייחס אליהן כמו שהתייחסנו אליך?' והוא ענה לא. עברנו עיבודים ביחד. הייתי הרבה פחות נוקשה עם הקטנים והוא חווה את זה כהישג שלו. הוא האמין שהוא שינה אותנו. התקופה האחרונה שהוא היה בבית הייתה טובה. הייתה מין הרמוניה כזאת של קבלה ואהבה".

חיים: "לנו כהורים, אני מרגיש שינון ממש עשה בית ספר. בגלל שהוא באמת לא היה שגרתי, לא היה בתלם. אני חושב שהילד שהכי השפיע עלינו כהורים ויצר בנו שינויים זה היה דווקא הוא".

ההחלטה על יצירת סרט תיעודי בעקבות הבן הבשילה אצל ההורים בתהליך ממושך. לפני יותר משנה יצאו לדרך. "רצינו זיכרון מינון, אבל לא רשימת מכולת של כמה הוא היה מושלם. מין תחושה שיש משהו יותר עמוק מזה. שאנחנו צריכים לברר לעצמנו מי הוא היה".

במשך כשנה הניחו נדבך על נדבך וניהלו שיחות עומק מתועדות עם חברים של בנם ובמקומות שבהם חי ופעל. בסרט מתועדים מפגשים עם חברים שונים של הבן, מגבעות השומרון ועד למעלות שבצפון, מפגש עם היוצר עמיר בניון שהלחין שיר למילים שכתב ינון, מפגש של האחים ועוד.

חוה: "הבנו שיש כאן מישהו שהוא לא כמונו ויש לו אמונה חזקה והוא בטוח בעצמו. היה לינון מאוד ברור איך העולם מתנהל".

אתם מתארים אדם עם אמונה יוקדת אבל מצד שני, פעם עם כיפה פעם בלי כיפה, לא קם לתפילות. איך זה מסתדר יחד?

"נגעת בנקודה. אני חושב שזה בדיוק החלק שלעולם המרובע קשה להבין. אולי פערי הדורות. הרצון שלו היה לא להיכנס לשום תבנית, שלא יקטלגו אותו בשום קטלוג. הוא יכול היה ליצור קשרים עם כולם בלי חיץ. לינון אין תמונה אחת שמייצגת אותו. הוא באמת פסיפס של דברים".

לאור מה שגיליתם בסרט, מה הייתם עושים אחרת?

חוה: "אני הייתי משחררת את כל הלחץ של בית הספר היסודי. למד ככה, למד אחרת. תנו לילד לחיות והוא יגיע לאן שצריך בזמן שלו. הייתי רוצה לדעת את זה אז. כאמא הייתי רוצה לא לתת למערכת להשפיע עליי כל כך ולנהל לי את הילד".

"התובנה שלי היא לשחרר ולא לדאוג", משתף חיים. "לסמוך עליו שיקבל דברים מאהבה ואיפה שזה צריך לנבוט - זה ינבוט. מה שקרה בפועל הוא שבגלל הרצון שדברים ייעשו כמו שאני רציתי ושהוא יהיה בתלם - הפעלתי לחצים שגררו אצלי כעסים פנימיים וניתוקים ומשם קורים רק דברים לא טובים".

בחינוך יש קו דק שמפריד בין לקבל את הילד כמו שהוא ולשחרר ובין חוסר מסגרת והפקרות.

חיים: "ברור. הכי פחדנו מההפקרות הזאת. כהורה יותר קל לשמור על גבולות מאשר לתת מרחב".

חוה: "היינו בסך הכול הורים צעירים בלי הרבה ניסיון. לאורך כל הסרט כל האנשים מציירים את אותו ינון. שמח, איש אמונה, יצירתי. לא הפכפך, מאוד יציב, מאוד ברור".

וזה הפתיע אתכם?

חיים: "ינון היה בשבילנו תמונה עם חורים בפאזל. לדוגמה, נושא האמונה. מצד אחד ראינו אותו מלא באמונה, אבל מצד שני ראינו אותו במקומות שהם לא פשוטים מבחינת הלכתית. לא הבנו איך זה מסתדר. לא הבנו את הדואליות הזאת. עד שלא פגשנו את זה דרך הסרט, היינו עם השאלה הזאת וזו שאלה תהומית. חלק מתהליך הבירור של ינון היה להיות במקומות האלה".

ומה מצאתם?

"כדי להתקדם מבחינה אמונית ינון נדרש להמון כוחות רגש כדי לבנות עולם מלא אמונה".

ואיך עישון בשבת מגדיל אמונה?

"זה היה רק בתקופה מסוימת בגיל ההתבגרות. בכל אופן, המקום של העישון לא היה לומר 'אני מעשן ותקפצו לי', אלא 'אני מעשן אבל לא בגלל, אלא אני רוצה לברר טוב יותר את העומק ואת הקשר שלי עם קיום המצוות'. זאת לא התרסה. זה לא נבע ממקום של אל-חזור. אני בגיל צעיר הבנתי שהאמונה היא המקום שלי והתחלתי ללמוד איך יהודי צריך להתנהג. עולם הרגש נדחק. אצל ינון בדיוק הפוך. עולם הרגש היה קיים ועולם ההלכה היה משני. מבחינתו, הלכה זה משהו טכני, ועד שהטכני הזה לא מתיישב על עולם הרגש והאמונה קשה היה לו לחיות עם זה".

חוה: "לבנות אישיות אמונית עמוקה כמו שלו זו הייתה עבודה קשה. אנשים מגיעים לתובנות כמו שהיו לו רק בגיל 80. אנחנו, שחיים את ההלכה, כמה פעמים קורה לנו שאנחנו שוכחים שיש הקב"ה בעולם? מתעצבנים, מתוסכלים. הוא לא שכח את זה אף פעם".

חיים: "פעמיים בחודש האחרון לפני שהוא נהרג הוא אמר לי: 'אבא, אני את התיקון שלי כבר גמרתי'. הייתי המום. אמרתי לו: 'אתה צעיר, רק מתחיל את החיים שלך, איך אתה מדבר?'. וינון ענה לי: 'אבא, מה שה' רוצה - נקודה. ה' רוצה אותי פה - אני פה, ה' רוצה אותי שם - אני שם. אני איפה שה' רוצה'".

חוה: "גם לי הוא אמר: 'לא משנה אם אני כאן או במקום אחר, איפה שה' רוצה - זה הדבר הכי נכון'".

הוא הרגיש שהוא הולך למות?

חיים: "לא יודע אם הוא ידע שהוא עומד להיהרג, הוא פשוט חי ככה. הגישה הבסיסית שלו הייתה כזו. אני יותר מבוגר ממנו, אבל ביכולות האמוניות שלו - הוא שם אותי בכיס הקטן".

rivki@besheva.co.il