1
אני לא יודע אם כשמשפחת אלון ניסחה את הודעת האבל שיצאה בחופזה בווטסאפ בצהרי יום שישי, היא התכוונה רק לשתף אותנו ברגשותיה, או אולי גם קצת לתאר לנו מה כולנו מרגישים.
"אהוב נפשנו" – זה התואר שהם הצמידו לראש משפחתם ז"ל, בטקסט שכמה שעות אחר כך גם הודפס במודעת האבל הצנועה שנתלתה לפני שבת ברחובות ירושלים. לא ראש הישיבה, לא הח"כ, לא השר, לא איש החזון והעשייה. אהוב נפשנו. אנשי מילים יודעים את סוד הצמצום. איך לסכם מסכת חיים שלמה בשתי מילים, אפילו במודעת אבל שבה נוטים בדרך כלל להרבות בסופרלטיבים ומליצות.
גם בלוויה עצמה לא נישאו נאומים והספדים ארוכים, ולא רק בגלל הזמן הקצר (כשלוש שעות לפני כניסת השבת). הרב בני אלון ביקש שלא יספידו אותו. בסופו של דבר הסכים שאשתו והילדים יאמרו כמה מילות פרידה.
"בֶּני, אישי, מורי, דודי ורעי", פתחה אשתו אמונה את הספדה הקצר, "בני שאהבה נפשי. כמה סבלת. בכמה ייסורים הזדככת והזדככת. אנחנו התקשינו לראות בסבל שלך אבל אתה קיבלת עליך את הייסורים בשלווה, בהכנעה, בהתבטלות גמורה. כאבה לך הפגיעה שהמחלה פגעה בעבודת השם שלך. פגעה בעשייה הכל-כך חיונית שלך למען עם ישראל. פגעה בתלמוד התורה שלך, שתמיד הביא אותך לידי עוד מעשה. אבל היית שלם עם הסבל. שלם עם עצמך. והיית מלא תודה, לא הפסקת להודות לי ולילדים הנהדרים שלנו, על כל דבר שעשינו כדי לנסות להקל עליך ולו במעט. לא הפסקת ללחוש 'תודה' מאירת פנים לכל רופא שטיפל בך, לכל אחות, לכל אדם. ולא הפסקת להביע תודה לריבונו של עולם. היית מאושר על שבנינו ובנותינו חיים כולם בארץ ישראל וקשורים לתורתה של ארץ ישראל בדור המופלא הזה. וכמה שמחת על הזכות שניתנה לך כחולייה בשרשרת הדורות הנצחית להיות שותף בגאולת ירושלים ובנס התגשמות חזון העצמות היבשות בדור הזה.
"והרי עוד בגיל 19, בני, ואתה עלם חמודות עם ברק תמידי בעיניים וספר תמידי ביד, כשהודענו להורינו שהחלטנו להינשא, ואבי שאל אותך: מה אתה מתכוון לעשות בחיים? חייכת והשבת שתעשה מה שעם ישראל יצטרך. למען עם ישראל מסרת את הנפש, בני, בתורה, ביישוב הארץ, בכל תחום שיכולת. אפילו לפוליטיקה הסכמת להיכנס אם זה מה שעם ישראל צריך... ואת הכול עשית בכישרון גדול, ביצירתיות אינסופית, ואף פעם לא על מנת לקבל פרס או פרסום או כבוד כזה או אחר. מלבד הכבוד שבלהיות אחד מבניה של ציון, ואיני קוראת 'בניה' אלא 'בוניה'. תודה לך בני אהובי על כמעט 43 שנים של נישואין ושל חברות. תודה על נדיבות לבך. על שמחתך הפשוטה. על דאגתך חסרת הגבולות לי, לילדינו ולנכדים המתוקים שלנו שכבר לא יטפסו על ברכיך ועל כתפיך האיתנות. תודה על אהבתך, ואני מבקשת סליחה, סליחה ומחילה, אם במהלך הטיפול הרפואי בשבועות האחרונים לא תמיד היטבתי לכוון לרצונך, שכבר לא יכולת להביע אותו. לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו, חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן".
2
כמה חסרים לנו בציבוריות של היום אנשים כמוהו. או אם להיות מפורשים יותר: כמה חסרים למחנה הימני והדתי אנשים כמוהו. נכון, יש דוברים רהוטים וחדים, בפוליטיקה וגם בתקשורת, שלא חוששים להביע דעה נחרצת (וצודקת) - אבל מה באשר לסגנון? לבני אלון הייתה סגולה שקשה למצוא בשיח המתלהט והמתלהם של היום: נעימות. הוא פשוט היה אדם מקסים. לכולם. וזה ממש לא כי הוא היה מתייפייף או איש של פשרות. הכי לא. אבל תמיד הכול נאמר ונעשה במין לווית חן כזאת, בנועם, בתבונה, בחיוך. לא כדי להעליב בטוויטר ולא כדי להביס באולפן ולא כדי שיהיה קטע ויראלי לשתף.
עוד בחייו הרגשתי שהוא בין היחידים שאפשר להגיד עליהם שהם מדברים ב"מתק שפתיים" וזה לא יהיה בציניות, אלא כפשוטו: דיבור מתוק. הייתה לו יכולת נדירה לומר דברים תקיפים ונחרצים ונוקבים במתיקות. בעיניי זו ממש מורשתו. מורשת שצריך לחשוב איך אנחנו מאמצים. לא רק בפוליטיקה, גם בחיים עצמם.
כמה חבל שלא נשמע יותר את המתיקות הזאת. ואגב, קולו לא נדם השבוע, אלא למעשה כבר לפני כמה שנים, כשבגלל מחלתו איבד את יכולת הדיבור. בריאיון האחרון שנערך עמו הוא סיפר לרבקי גולדפינגר מה הכי מפריע לו במצבו הרפואי הקשה: "בחיים, וגם על פי ההלכה, 'הרהור לאו כדיבור דמי' (הרהור אינו דומה לדיבור), ואי אפשר לצאת ידי חובת קריאת שמע וברכות אחרות בהרהור בלבד. פרט לקושי לדבר, כבר זמן רב שאיני יכול לברך ברכות הנהנין בגלל שאינני אוכל או שותה דרך הפה. התחושות הן לא רק הלכתיות, אלא מציאותיות. בסופו של דבר, האדם נקרא 'מדַבֵּר' וחיבור הנפש והגוף אמור להתבטא בהנאה ממזון ומשקה. כל זה כמובן קשה. אבל אני מלא תודה לקב"ה על כל רגע ורגע של חיים, ועל עצם העובדה שקיימים היום אמצעים רפואיים לתזונה וגם לנשימה ולדיבור".
3
אורי בנק היה יד ימינו של הרב בני אלון במשך 21 שנים. נדיר למצוא עוזר שכה מעריץ את הבוס. הרי במקרים רבים, ככל שאתה מתקרב יותר אל כבוד השר ההערכה שלך כלפיו יורדת. בטח אם אתה עובד איתו שנים באופן צמוד. בשבוע האחרון מפרסם בנק בכל יום קטע קצר תחת הכותרת: "דברים שלמדתי ממורי ורבי בני אלון".
הנה דוגמה אחת: "להאיר פנים לכל איש/ה שנקרה בדרכך. בני היה מקפיד על כך במיוחד במסדרונות הכנסת כאשר נפגש באנשי המנהל האחראים על הניקיון, ההסעדה, הביטחון והבינוי – מתוך תחושה שדווקא שם יש כאלה המרגישים מורמים מעם ולכן מתייחסים לכל אלה כאילו הם שקופים".
זה מדויק. אני זוכר את עצמי, ככתב מתחיל, מסתכל בכל ביקור בכנסת על הלוח הגדול בכניסה שמציג אלו ח"כים נוכחים היום בבניין, כדי לדעת אם נמצא פה זה שבטוח יגלגל איתי שיחה חברית, חכמה וכיפית.
4
ואם כבר מדברים על הכנסת, פעם אחת כמעט הסתבכתי עם משמר הכנסת בגללו. ומעשה שהיה כך היה: לפני כמה שנים התראיין הרב בני ל'ידיעות אחרונות' ונתן שם אבחנה נהדרת על היחס שפוליטיקאי צריך לתת לעיתונאים: "אומרים שהתקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. אני מסתכל על התקשורת ככלב גם בהיבט אחר: כשאתה רואה מולך ברחוב כלב גדול ומפחיד, אסור להראות לו שאתה מפחד ממנו, כי אז הוא עלול לנשוך. לכן כדאי לגשת, אפילו קצת ללטף, ואז להתרחק באלגנטיות. וכך זה גם עם התקשורת. תהיה נחמד, תשתף פעולה, אבל בזהירות".
תקופה קצרה אחרי שקראתי את הדברים התבקשתי על ידי חבר שעבד כיועץ לאחד משרי ש"ס לפגוש את השר שלו, דמות מוכרת שמכהנת בכנסת עד היום, לפגישת הכנה. "השר שלי מוזמן כל הזמן לראיונות, אבל הוא חושש, לא משוחרר. תן לו כמה עצות".
אז ישבתי בבית וכתבתי על דף בראשי פרקים כמה טיפים לקראת הפגישה. ובראשם, ממש הטיפ הראשון, המשל החכם של השר בני אלון על התקשורת ככלב. כשהגעתי לכנסת, עברתי בקלות את המגנומטר, שום דבר לא צפצף, עמדתי להמשיך הלאה, אבל אז איש משמר הכנסת התחיל לשאול פתאום כל מיני שאלות שמעולם לא שאלו אותי שם: מה בדיוק מטרת בואי למשכן? האם אני פעיל פוליטית? האם אני מתכנן איזו הפגנה או מחאה?
לא הבנתי מה פשר החקירה הזאת. ואז הוא הציג לי את הדף הראשון בערמת הדפים שהעברתי במכונת השיקוף וביקש הסברים. בכתב ידי, באותיות גדולות, עם קו תחתון להדגשה, נכתב שם: "בני אלון – כמו כלב!".
5
הייתה לי הזכות המצערת לראות אותו בחודשיו האחרונים. משפחת אלון גרה כידוע במשך שנים בבית אל, אבל לפני שש שנים חזרו הרב בני ואמונה לשכונת רחביה שבה גדלו שניהם, כדי לתמוך באביו השופט מנחם אלון ז"ל. וכך אפשר היה לפגוש אותו מתפלל בבתי הכנסת הישנים של שכונת שערי חסד, בבית כנסת הגר"א, במניין שבביתו של הרב חרל"פ, ובעיקר בשטיבל הקטן של ברסלב שאותו בנה בתחילת המאה הקודמת סבו, הרב מרדכי בוקסבוים.
בחודשים האחרונים הוא יצא פחות ופחות מהבית. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה בהלל בתפילת שחרית של סוכות. גם במצב הקשה ביותר הוא טרח ללכת לבית הכנסת. הוא נראה שבר כלי, קשה היה אפילו לזהות אותו ברגע הראשון, אבל אז הוא חייך, וראיתי את מאור הפנים המוכר של אהוב נפשנו.
6
ובחזרה לריאיון האחרון שלו, שהתפרסם מעל דפי 'בשבע' בדיוק לפני שנה, בי"ז באייר תשע"ו, לרגל זכייתו בפרס מוסקוביץ'. הריאיון עסק במפעלי חייו השונים, מישיבת בית אורות, דרך הכנסת והממשלה, ועד הפעילות ברחבי העולם למען ישראל. בסופו הוא נשאל שאלה שלא שואלים בדרך כלל בראיונות. אבל זה לא היה סתם ריאיון של פוליטיקאי שנותן ליטוף לכלב השמירה כדי שלא ינשוך. כאן היה ברור לכל הצדדים שזה סוג של שיחת סיכום. השאלה הייתה "מה המסר הכי חשוב שהיית רוצה להעביר כיום?".
והוא ענה: "שום דבר לא יותר חשוב מן ההמשכיות המשפחתית. משלשלת הדורות המחברת חולייה לחולייה במימד העמוק, היהודי, ההיסטורי. כל אדם עושה מה שהוא יכול לעשות, אבל זמנו של היחיד תמיד מוגבל, אלא אם כן הוא חי בתודעה שהוא חלק מנצח ישראל. ולא כסיסמה, אלא כחוויה חיה שבה אני זוכר בכל עת שאני בנם של הוריי ושל זקניי, אביהם של ילדיי וסבא של נכדיי".
לתגובות: [email protected]
