ירושלים שלה
ירושלים שלהאיור: עדי דוד

המדריכה שלנו בסניף ארגנה פעולה לקראת חגיגות כ"ח אייר, והיא אמרה שיסכה מוזמנת בשמחה. מזל שיסכה דוברת עברית טובה מהבית.

"תגידי, יש עוד דברים בירושלים חוץ מהכותל?" היא שאלה אותי במבטא אמריקני בדרך לתחנה. "זאת עיר קטנה מאוד יחסית לניו-יורק. הסתכלתי במפה".

"כן, יש עוד דבר או שניים", אמרתי וחייכתי לעצמי.

עצרנו בבנייני האומה, ואודליה המדריכה שלנו חילקה אותנו לזוגות. אני הייתי עם יסכה כמובן. "לכל זוג יש טלפון עם מצלמה, נכון?", היא אמרה, וכולם הנהנו. "אז תיגשו אליי לפי התור, ותוציאו פתק מהשקית. בפתק כתוב שם של שכונה ואת מספר האוטובוס או תחנת הרכבת הקלה שמובילים אליה. סעו לשם, צלמו כמה שיותר תמונות, ותקליטו לפחות תושב אחד שיספר לכם על השכונה. בעוד שעתיים נפגשים כאן ונוסעים הביתה. אתם תשלחו לי את הקבצים, ולקראת השבוע הבא אני אכין מהחומרים שלכם מצגת".

נתתי ליסכה את הכבוד להוציא את הפתק, והיא הקריאה: "שערי חסד. קו 15 מהתחנה המרכזית, או רכבת קלה מכיכר ה...מה?". הצצתי מעבר לכתף שלה אל הפתק. "הדווידקה", אמרתי. "זאת באמת מילה קשה. זה תותח שעשה הרבה רעש והפחיד את הערבים במלחמת השחרור. טוב, בואי נלך לתחנה המרכזית, זה ממש קרוב".

עלינו על האוטובוס ואחרי עשרים דקות היינו בשכונה. יסכה רצתה שאספר לה על המקום, אבל האמת היא שלא ידעתי עליו שום דבר. התהלכנו ברחובות הירושלמיים היפים, צילמנו בתים ישנים ונמוכי קומה ובתים גבוהים ומודרניים, בית כנסת, וגם ארובה אחת מוזרה שהייתה תקועה ליד הפתח שלו. יסכה גילתה שעון שמש מגניב וישן, נשכבה על הרצפה, והצליחה לתפוס תמונה ממש אמנותית. ואז התפנינו לחפש תושב לריאיון. "נראה לי שהסבתא הזאת על הספסל תתאים", לחשתי. ובאמת, האישה החרדית המבוגרת שמחה לשתף איתנו פעולה. "כמה זמן יש לכן, בנות?" היא שאלה, "כי יש לי המון מה לספר".

במשך שעה היא ריתקה אותנו בסיפורים על הקמת השכונה, ועל שורה ארוכה של צדיקים שגרו בה - החל מהרב חרל"פ והרב שלמה זלמן אויערבך, ועד משה שפירא, השען שהכין את שעון השמש, שנאלץ לברוח מהעיר כי הוא לא הסכים להתקין למוסלמים שעון בהר הבית. היא סיפרה לנו שהארובה שצילמנו הייתה שייכת לתנור השכונתי, שם כל התושבים אפו את הצ'ולענט והקוגל, ועל חיים, האופה התימני דובר היידיש. מזל שיסכה הסתכלה בשעון, כי יכולנו לשבת שם שעות ולפספס את הנסיעה הביתה.

חלף שבוע ואודליה עמדה להקרין את המצגת. "רק הקדמה קטנה", היא אמרה. "שלחתם לי שעות של שיחות מרתקות ועשרות תמונות מהממות, אבל כדי שלא נשב כאן כל הלילה נאלצתי לברור רק כמה משפטים מכל ריאיון, ואת התמונות הכי יפות, אז אני מתנצלת מראש".

איזו מצגת יפה יצאה! התמונה הראשונה הייתה של שעון השמש, וכולם התפעלו. אחר כך ישבנו שעתיים עם תמונות של גשר המיתרים וסיפורים על מחנה יהודה, ריאיון עם קבצנית מהכותל ותצלומי ילדות חרדיות קופצות בחבל בשכונת רמות. כשהמצגת הסתיימה כולן קשקשו ודיברו יחד, החמיאו לאודליה וסיפרו זו לזו חוויות מהצילומים שלהן. רק יסכה ישבה בשקט, והיה נראה לי שהיא מתרגשת מאוד.

"ירושלים באמת קצת יותר קטנה מניו-יורק", היא אמרה לי, "אבל היא הרבה הרבה יותר מעניינת! והרבה יותר שלי..."