בשבע מהדורה דיגיטלית

ישראל בעלייה

יהודי התפוצות היו שותפים להתרגשות אחרי ימי החרדה שעברו על ישראל. רבבות מהם, החליטו לארוז מזוודות ולהצטרף לחלום שהפך למציאות

גדעון דוקוב , כ"ב באייר תשע"ז

אולפן לעולים חדשים בקיבוץ גבע, שנת 1971
אולפן לעולים חדשים בקיבוץ גבע, שנת 1971
צילום: משה מילנר, לע"מ

התשיעי ביוני 1968 אמנם לא היה דרמטי כמו אותו היום ב‑1967, אולם החלטת הממשלה שהתקבלה בו על הקמתו של המשרד לקליטת עלייה היא המשך ישיר של הניצחון הגדול שאירע בדיוק שנה קודם לכן.

ההתרגשות מהחזרה לחבלי המולדת ביהודה ושומרון, הסרת האיום הקיומי על מדינת ישראל וגם השיפור במצב הכלכלי, הביאו עמם גל של התעוררות לאומית ששטף את העם היהודי בכל רחבי העולם, דבר שהוליד את אחד מגלי העלייה המשמעותיים, בוודאי בשביל המדינה הצעירה.

כ-260 אלף איש עלו בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור, גל שייחודו המרכזי הוא בכך שלראשונה הייתה עלייה יהודית משמעותית מארצות הרווחה – ארצות הברית, קנדה, אירופה המערבית, דרום אמריקה ודרום אפריקה. על פי נתוני הסוכנות היהודית, ב‑1968 הגיעו יותר מ‑30,000 עולים מארצות המערב, ובשנים 1969‑1970 הגיע מספר העולים מארצות אלו ליותר מ‑40 אלף מדי שנה. לשם ההשוואה, על פי נתוני הלמ"ס, בין 1958 ל‑1966 עלו לישראל פחות מ‑27 אלף איש מאמריקה. בשנים 1967‑1973, לעומת זאת, המספר זינק לכמעט 60 אלף איש.

בין העולים בשנים הללו אפשר למנות גם לא מעט שמות מוכרים, כמו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, מדליקת המשואה הטרייה הרבנית חנה הנקין, הוריו של השר נפתלי בנט ופרופ' נתן אביעזר, שעלו לארץ מארצות הברית. בין העולים מצרפת אפשר למנות את הרבנים שלמה ואלישע אבינר, הרב אורי שרקי, הרב אליהו זייני והרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו).

שלושה חודשים סביב הרדיו

"השנים האלה היו תקופה של התעוררות לאומית אצל יהודים בכל העולם", מספר נתן רועי, מומחה להיסטוריה של הסוכנות היהודית, וכיום מנהל אתר האינטרנט של הסוכנות. "תחושת הרוממות בעקבות הניצחון הגדול הייתה מאוד חזקה באירופה, בצפון אמריקה ובדרום אמריקה, והמון המון יהודים ניסו להגשים את חלומם ולהגיע לארץ ישראל".

כדי להבין את גל העלייה שפרץ בעקבות הניצחון, רועי מחזיר אותנו מעט אחורה. "צריך לזכור ששנת 67' התחילה בתקופה מאוד קשה, ולא רק בגלל תקופת ההמתנה שלפני המלחמה, אלא בגלל שהיה מיתון מאוד גדול מינואר עד אפריל. בכל הארץ היו הפגנות נגד ראש הממשלה לוי אשכול בגלל האבטלה הגבוהה, וכתוצאה מהמיתון והאבטלה אנשים לא עלו לארץ. במקביל כמובן הייתה תקופת המתנה איומה כשהמצור על ישראל התגבר, וירדן וסוריה ומצרים ועיראק איימו לתקוף. אני הייתי בן עשר ואני זוכר שדיברו על סוף הממלכה, תחושה מאוד קשה של פחדים וחרדות. לרקע הזה הייתה השפעה גדולה על ההיערכות שהסוכנות היהודית עשתה לקראת מלחמת ששת הימים.

"בכל אותה שנה מיליוני יהודים ברחבי העולם עקבו בדאגה אחרי מה שקורה בישראל. בתיווכה של הסוכנות הגיעו לארץ אלפי מתנדבים שהלכו לעבוד בקיבוצים ובמושבים, כי אנשים הלכו למילואים בתקופת ההמתנה והיו חסרות ידיים עובדות. בהמשך הסוכנות ארגנה מבצע ענק בשם 'אחדות ישראל' שהחל במאי 67', בזמן שישראל הייתה מבודדת ומאוימת, ובמסגרתו הגיעו יותר מ‑7,200 צעירים מרחבי העולם שהתנדבו לסייע בשדות, בבתי חרושת ובמחנות צבא".

נראה שימי המתח לפני מלחמת ששת הימים היו גורם משמעותי ביחס לגל העלייה שאחריה. לתחושות הקשות והחשש לגורל המדינה שחוו תושבי ישראל היו שותפים גם יהודי התפוצות, כולל בארצות הרווחה. הפחדים הללו גרמו ליהודים רבים בכל רחבי העולם להרגיש דווקא יותר מחוברים למדינת ישראל, ובכלל לעם היהודי.

"בכל שלושת חודשים לפני שפרצה מלחמת ששת הימים היינו רכונים סביב מכשיר הרדיו בבית הסטודנט באוניברסיטת פריז", נזכר הרב אליהו זייני, שעלה מצרפת לישראל לאחר המלחמה. "היה מצור סביב מדינת ישראל, וכולנו, כל הסטודנטים היהודים בפריז, חשנו את הסכנה האדירה שמרחפת מעל מדינת ישראל, כשהתחושה הייתה שלא רק מדינת ישראל בסכנה אלא כל עם ישראל. התחושות הללו גרמו לכך שבאותם ימים הייתה בינינו אחדות שלא ניתנת לתיאור. דתיים ולא דתיים, אשכנזים וספרדים, שמאל וימין, כל אחד ואחד מאיתנו הבין וחש היטב שיש פה משהו שמקשר את כולנו. אנשים שלפני כן היו מסוגלים למתוח ביקורת קשה זה על זה, עצרו את כל החיכוכים והמריבות ויצאו ביחד להפגין ברחובות פריז למען ישראל".

ככל שחלף הזמן, הרב זייני וחבריו הבינו שהמצב הולך ומחריף והחליטו שהם לא רוצים להסתפק בהפגנות. הם חשו שבמצב הנוכחי כל יהודי צריך לאחוז כלי נשק בכדי להגן על מדינת ישראל. "היינו קבוצה גדולה של סטודנטים שהחלטנו שאנחנו לא יכולים להישאר בחיבוק ידיים בזמן שהאחים שלנו בסכנת חיים. הלכנו לשגרירות הישראלית וביקשנו שיגייסו אותנו לצה"ל. הם אמרו שהם לא יכולים כי לא קיבלנו הכשרה צבאית, ורצו שנבוא להתנדב בקיבוצים ובמושבים כי הם מגויסים ואין מי שיטפל ביבול. אנחנו לא הסכמנו בשום פנים ואופן, כי רצינו ללחום עם נשק לצד האחים שלנו. זו הייתה התחושה של היהודים באותם ימים".

הרב זייני גם זוכר באופן בהיר כיצד תחושות המתח הקשות התחלפו ברגעים קצרים להתרגשות שאין כמותה. "כשהמלחמה פרצה, אף אחד מאיתנו לא הלך ללימודים. כולם ישבו בבית הסטודנט סביב הרדיו, שהיה אז אמצעי הקשר היחיד, ועקבנו מבוקר עד ערב אחר החדשות. היינו יותר ממאה סטודנטים באולם הגדול של בית הסטודנט בפריז, כששמענו ברדיו את השידור של הרב גורן תוקע בשופר בכותל. היו שם יהודים מכל הסוגים וכל ההשקפות, כולל אתאיסטים גמורים, אבל לא היה אחד שלא פרץ בבכי. הנשמה היהודית של כל אחד פרצה החוצה, כל אחד מאיתנו חש שאנחנו בעולם חדש לחלוטין".

האמא של 'תגלית'

פרץ הרגשות שהציף את העם היהודי בכל רחבי העולם הוביל בשלב ראשון לכך שיהודים רבים באו לבקר בישראל, כולל כמובן באתרים ההיסטוריים המקודשים כמו הכותל, קבר רחל, מערת המכפלה וקבר יוסף. "מיד אחרי המלחמה הרגשנו כל המשפחה שאחרי כזה ניצחון אנחנו חייבים לבוא לבקר בארץ ישראל פעם ראשונה בחיים שלנו", ממשיך הרב זייני.

"אני זוכר שהפלגתי באונייה מאיטליה לחיפה, ועל האונייה הזאת הייתה קבוצה של יהודים גרוזינים חב"דניקים. היה להם בית כנסת קטן על סיפון האונייה, והם היו דבקים בסידורים כמו שלא ראיתי מעולם. מתחילת התפילה ועד סופה לא הזיזו את המבט מהסידור. בבוקר השלישי, באמצע התפילה, מישהו צעק 'רואים את חיפה', והיהודים האלה שלפני כן לא עזבו את הסידור לרגע, עזבו את הכול ויצאו החוצה מבית הכנסת כדי להסתכל. זה היה מחזה מדהים.

"כשהגענו לחיפה פגשנו קרובי משפחה שעלו לארץ ממרוקו קצת אחרי קום המדינה, ולהם היה קרוב משפחה בכיר במשטרה שארגן לנו אישור לטייל במקומות שנכבשו. זה היה חודש אחרי סיום המלחמה ועדיין לא נתנו לאזרחים להסתובב באופן חופשי ביהודה ושומרון. בזכות האישור הזה זכינו לבקר במערת המכפלה, בקבר רחל ובקבר יוסף בשכם. נסענו ממקום למקום בתחושה שאנחנו סוגרים בכמה שעות אלפיים שנות גלות. זו הייתה חוויה בלתי ניתנת לתיאור, שבעקבותיה היה לי ברור כשמש שאני חייב לעלות לגור בארץ ישראל. חיכיתי שמי שתהיה לימים אשתי תסיים את הבחינות שלה בצרפת, וביחד עלינו לארץ. כעבור שבוע התחתנו כאן, בארץ הקודש".

הרב זייני ומשפחתו לא היו היחידים. "מסביבנו בצרפת היה ברור לכולם שנפתח דף חדש, שעולים על מסלול אחר בהיסטוריה של עם ישראל ושהגלות נגמרה. בשבילנו ישראל זה קודש, כך שלבוא להתיישב כאן זה הדבר הטבעי ביותר. ידענו שאין מקומנו בגלות גם בלי קשר למלחמת ששת הימים, שאנחנו חיים שם בלית ברירה ומחפשים את ההזדמנות הראשונה לחזור הביתה. כשההזדמנות הזאת הגיעה מיד עלינו, כי היה ברור שזה המקום שבו נמצא העתיד של העם היהודי".

גם בסוכנות היהודית פעלו במרץ כדי להביא עוד ועוד יהודים לישראל. "אם מישהו מחפש את השורשים הראשוניים של מסלולים כמו 'תגלית' או 'מסע' שקיימים כיום, הוא יכול למצוא אותם בתוכניות כמו 'תור ועלה' שהסוכנות ארגנה", אומר נתן רועי מהסוכנות. "במסלולים האלה הסוכנות הביאה לארץ תיירים יהודים מכל רחבי העולם שבאו, טיילו והתרשמו, ובעקבות כך רבים מהם גם עלו בסיוע הסוכנות.

"שנה אחרי המלחמה, ב‑9‑16 ביוני 68', התקיים בירושלים הקונגרס הציוני הכ"ז, שעמד בסימן הניצחון. בין השאר הוחלט שם על הקמה של תנועת עלייה מארצות רווחה. צריך להבין שזה דבר שלא היה קיים עד אז, כי תנועות העלייה לפני כן פעלו רק במקומות שבהם יהודים היו במצוקה, ורק היו צריכים סיוע בביצוע העלייה. אחרי ששת הימים החלה התארגנות מסודרת שעסקה בשכנוע של יהודים לעלות לארץ, עם שליחים של הסוכנות שעבדו יחד עם פעילי עלייה מקומיים.

"שולי נתן נסעה לקהילות היהודיות בתיאום הסוכנות כדי לשיר את ירושלים של זהב, ואחד מהשליחים שלנו בשנת 69' בצפון אמריקה היה מאיר אריאל, שבמשך שנתיים היה שליח עלייה בדטרויט ושכנע יהודים לעלות לארץ. גם קבוצה של חסידי קרליבך עלו לארץ באותם ימים דרך הסוכנות היהודית, וכעבור כמה שנים הסוכנות אף סייעה להם בהקמת היישוב שלהם, מבוא מודיעים".

כאמור, הגידול המשמעותי במספר העולים מארצות המערב חייב רה-ארגון במנגנון העלייה והקליטה. בשלב ראשון, כבר ב‑1967 הקימו ממשלת ישראל והסוכנות את "הרשות המשותפת לעלייה וקליטה". הרשות כללה נציגים של הסוכנות והממשלה, אך נושאים כמו הדיור, התעסוקה והבריאות טופלו על ידי משרדי ממשלה שונים. במקביל נבנו ברחבי המדינה מרכזי קליטה ומעונות דיור חדשים, ומספרם של אולפני הקיץ גדל.

"התעצמותו של גל העלייה מארצות הרווחה הוביל בסופו של דבר להבנה שיש צורך במשרד ייעודי שירכז את הטיפול בנושא", אומר רועי, "ולכן ממשלת ישראל החליטה על הקמתו של משרד הקליטה שנפתח בשנת 68' בראשות סגן ראש הממשלה דאז, יגאל אלון. בכך בעצם עבר הטיפול בעולים שהגיעו מהסוכנות לממשלת ישראל, שראתה בכך חשיבות לאומית". ההסדר החדש בא בראש ובראשונה להקל על תהליך קליטתו של העולה ולחסוך ממנו את הסרבולים הביורוקרטיים, שגרמו להתמרמרות ולביקורת, בעיקר בקרב העולים מארצות המערב.

ב-1970 הוחלט בממשלה על הענקת זכויות מיוחדות לעולים, כגון הקלות במכס, מיסוי, דיור, שכר לימוד לבתי ספר ולמוסדות להשכלה גבוהה ועוד. בנוסף לכך, כתוצאה מהגידול במספר העולים הצעירים שהגיעו לארץ כסטודנטים, הוקם בסוכנות המנהל לסטודנטים, שביחד עם המדינה נתן מימון מלא לאותם צעירים, ואף העניק להם מלגת מחיה בסיסית. מספר הצעירים המשכילים שבאו לארץ באותה עלייה הוא גורם נוסף הממחיש את חשיבותה ואת השפעתה על מצבה של מדינת ישראל מבחינות רבות.

מרימים את מסך הברזל

מקום נוסף שבו הייתה התעוררות יהודית משמעותית היה ברית המועצות. מאבקם של יהודי ברית המועצות נמשך עשרות שנים, אולם האש שהבעירה אותו הייתה מלחמת ששת הימים. מאז קום המדינה העלייה מברית המועצות התנהלה בקילוחים דקים, תוך התנגדות עיקשת של השלטונות. "תנועת העלייה לישראל הוחנקה על ידי סטאלין, ואחריו על ידי כל המערכת האפלה שהייתה שם ושלחה אנשים לסיביר. כל תנועת העלייה מברית המועצות שאנחנו מכירים כיום התעוררה מאחורי מסך הברזל בעקבות הניצחון בששת הימים", מספר רועי. "נתן שרנסקי מספר שהניצחון במלחמה הדליק אצלו ואצל החברים שלו את הרצון לקרוא ולשמוע יותר על מדינת ישראל המתחדשת, כי הם ממש לא ידעו מה קורה בישראל. בחור בשם בני ליצקי, שהיה פעיל עלייה ומורה לעברית בברית המועצות, סיפר שהיו להם כמה ספרים בודדים שעברו מיד ליד בצורה מוסתרת".

כידוע, השלטונות בברית המועצות לא ראו בעין יפה את ניסיונות העלייה לישראל ופעלו לסגירת השערים. הדבר הוביל להפגנות של יהודים למען העלייה לישראל, שהתפתחו לאחר מכן לתנועת הפגנות עולמית למען יהודי ברית המועצות. "באוגוסט 69' התחיל המאבק הגדול של יהודי ברית המועצות, כש‑18 משפחות שלחו מכתב לאו"ם ולגורמים בעולם והודיעו שהם רוצים לעלות לישראל", מספר נתן רועי. "המכתב של י"ח המשפחות הוא מאורע היסטורי, שבעקבותיו בדצמבר 69' נערכו הפגנות ועצרות למען יהדות ברית המועצות בישראל, בארצות הברית ובכל רחבי העולם". זו בעצם הייתה תחילת ההתעוררות של מי שכונתה "יהדות הדממה".

בדצמבר 1970 נפתח בלנינגרד משפטם של 11 יהודים שניסו לחטוף מטוס שהמריא מלנינגרד, במטרה להגיע איתו לישראל, במה שמוכר בשם "מבצע חתונה". פסקי הדין של משפט לנינגרד היו חמורים ועוררו גל תמיכה בינלאומי במאבקם של יהודי ברית המועצות. בפועל, על פי נתוני הסוכנות היהודית, בשנים 1968‑1973 הצליחו לעלות לישראל כ‑100 אלף יהודים מברית המועצות, מספר שלא היה כמותו מאז קום המדינה.