"זו הייתה חזרה לחלום, הכול התעורר לחיים". פירוק מעבר מנדלבאום ברח' שמואל הנביא לאחר המלחמה
"זו הייתה חזרה לחלום, הכול התעורר לחיים". פירוק מעבר מנדלבאום ברח' שמואל הנביא לאחר המלחמהצילום: באדיבות הרב ישראל גליס

"בכל יום שישי, לפני שבת, הייתי יורד עם סבא שלי אל החומה שחילקה את העיר. בחומה היו קרועים חלונות קטנים, שמהם יכולנו לראות מה קורה מעבר לגבול. סבי היה עוצר, מביט מהחלון לכיוון הכותל בגעגוע, ואומר את קבלת שבת ולכה דודי. רק אז היינו ממשיכים לבית הכנסת".

בשביל הרב ישראל גליס ומשפחתו, דור עשירי בארץ, מלחמת ששת הימים לא גילתה מרחבים חדשים. היא פשוט השיבה להם את מה שהופרדו ממנו בכוח 19 שנים קודם לכן. "אחרי שהכותל שוחרר, הצבא הודיע שכולם יוכלו להגיע אליו בחג השבועות, אחרי שהאזור יסודר ויפונה מכל ההריסות. אבל סבי לא הצליח להתאפק. ליוויתי אותו, עד שבשער מנדלבאום עצרו אותנו חיילים. הסברתי להם מה הדחיפות להגיע לכותל, והם ליוו אותנו לשם".

מכינים 5,000 קברים

מלחמת ששת הימים הביאה בכנפיה הישגים רבים. הניצחון היווה ניגוד גמור לאווירה ששלטה ברחוב הישראלי לפני המלחמה. אזרחי ישראל היו מסוחררים מהשטח העצום שנוסף למדינה הקטנה, ששינתה את גבולותיה לבלי הכר. אבל היו כאלה שהמלחמה הייתה אצלם קרב על הבית ממש. בשבילם הרחקת הגבולות הייתה בבחינת הסרת איום יומיומי, קיומי. אלה נשמו לרווחה והתוודעו פתאום למציאות חדשה ואחרת, של שקט.

בית סבו של ישראל גליס שוכן ברובע המוסלמי. "לאחרונה מתי דן גאל אותו. משפחת בורשטיין גרה בו בינתיים, עד שאחליט לעבור לשם בעצמי", הוא מספר. ילדותו של גליס, שנולד למציאות של עיר שסועה, עברה עליו בשכונת בתי אונגרין, על קו התפר, ליד החומה שבלב ירושלים של זהב. המציאות לא הייתה פשוטה. "היו זורקים עלינו אבנים, היו גם פצועים. ידענו שיש גם מוקשים ויש מקומות שהיה אסור לנו להתקרב אליהם. לשני חברים שלי שהתחכמו והלכו בכל זאת, נקטעו הרגליים". מעל כל אלה היה איום תמידי של אש הצלפים.

את תקופת ההמתנה של טרום המלחמה זוכר גליס היטב. "מילאנו שקי חול. ידענו שבגן העצמאות הכינו 5,000 קברים. הבנו שתהיה הפגזה ויהיו הרוגים. כל החנויות מכרו אז נייר דבק, כדי שהזכוכיות של החלונות לא יתפרקו מההפגזות. מכרו גם צבע שחור לפנסי המכוניות. אנשי הג"א שברו פנסי רחוב, כדי שלא יהיה אור. התחושה הייתה קשה". בביתו של גליס היה רדיו גדול, וההורים שהטילו ספק בדיווחי קול ישראל האזינו לרדיו המצרי ששידר שירי ניצחון והודיע על ניצחונות וכיבושים. "כל יום היו שמועות אחרות, התחושה הייתה קשה".

האנשים סביב החלו להתגייס. ההרוגים הראשונים "שנשלחו לקרב עם קרבין", היו אנשי החטיבה הירושלמית. גליס, אז תלמיד ישיבת 'חברון' בן 17, החליט שהוא לא מסוגל לשבת עם כל השכנים במקלט, והתגייס לסייע בקבורת החללים בהר הרצל. גם אביו גויס אז לרבנות. "באותם ימים לא חיכו ללוויות. קברו מיד". המראות של החיילים ההרוגים היו קשים והעבודה הייתה מסוכנת. הר הרצל היה אז חשוף ושימש יעד לתותחים של הירדנים מנבי סמואל. "עבדנו עם פנסים נמוכים, אבל מדי פעם היו הפגזות. שמענו את היציאה והשריקה והיינו רצים להסתתר עד שההפגזה תעבור".

ביום רביעי לקראת הצהריים העבירה הרוח שמועה שהכותל שוחרר. למחרת, אחרי שהתקבלה הידיעה שהעיר נקייה מצלפים, עשו הקוברים הפסקה. "חצינו את ויה דולורוזה, ירדנו והלכנו בין הסמטאות. כשהגענו לכותל ראינו את ראש ישיבת חברון, הרב סרנא, ואת הרב אליהו פרדס, רבה של ירושלים. הרב פרדס נישק ונישק את אבני הכותל בלי הפסקה. הרב סרנא ביקש שנשאל מדוע הוא עושה זאת. הרב פרדס השיב 'האבנים לא ראו אותי כל כך הרבה זמן. הן מנשקות אותי, אז אני מנשק אותן בחזרה'".

כשהגיע גליס עם בני משפחתו לעיר העתיקה, חיפש סבו את בית המשפחה ברובע המוסלמי. "מצאנו ערבי אחד. סבי פנה אליו בערבית, הוא ענה לו ביידיש. אמרתי: או, זה הסיפור". גליס ירד עם הסב לעיר העתיקה וראה בעיניים את כל הסיפורים והתיאורים שעליהם גדל. כל תמצית הגעגוע והכיסופים קמו לנגד עיניו. "זו הייתה חזרה לחלום. להגיע לקבר שמעון הצדיק, לראות מה קרה עם חורבת רבי יהודה החסיד, להבין מי היה גר כאן ומי שם, הכול התעורר לחיים".

חוזרים לחפור תעלות

דוּדָה זהבי הגיע לקיבוץ סעד במסגרת גרעין של בני עקיבא שנשלח לחזק את המקום. מדינת ישראל הייתה אז בת שלוש. "הגענו בעקבות ההרגשה של חלק מהחברים המייסדים שזהו, לא יהיו עוד מלחמות, המשימה הציונית נגמרה. לכן הם עזבו את הקיבוץ". בשנות החמישים, זוכר זהבי, סבלו אנשי הקיבוץ מגניבות חוזרות ונשנות של מסתננים. "הם היו עוברים מעזה לחברון ובדרך היו לוקחים משהו, מכל הבא ליד, למשל צינורות השקייה. בכל ערב היינו מכניסים את החיטה הקצורה לתוך מבנה. ערב אחד לא עשינו כך, ולמחרת ראינו שחתכו את השקים, שפכו את החיטה ולקחו את השקים איתם. מדובר היה ב‑40‑50 שקים". אבל לצד הפגיעה הכלכלית הזוחלת והממושכת היו גם נפגעים בנפש. "פעמים רבות כשהפדאיונים היו עוברים דרכנו, הם גם היו מניחים מוקשים. כשחברים היו יוצאים לשדות, הם היו נפגעים. שני חברים נהרגו מזה. היו כאלה שנקטעו להם רגליים. אנחנו מזכירים את הנופלים האלה כל שנה".

בתקופת טרום המלחמה, מספר זהבי, חזרו החברים וחפרו עמדות ותעלות קשר, כמו פעם. "לא היו לנו מספיק מכשירי קשר, אז הנחנו צינורות אלומיניום ודיברנו לתוכם". באחד מימי ההמתנה נעשה קריר וזהבי הלך לביתו להביא סוודר. "לפתע החלה ההפגזה, קפצתי לתוך התעלה הקרובה ואז פגז נפל סמוך מאוד אליה ולביתי. חשבתי, איך כל מה שבנית יכול להיהרס בשנייה".

כבר בתחילת המלחמה הודיע הרדיו המצרי שקיבוץ סעד נכבש, אבל האמת הייתה כידוע לגמרי אחרת. גם עזה וגם סיני היו עתה בידי ישראל. "כל האיומים פסקו. הייתה לנו הרגשת ביטחון. אחר כך היישובים בגוש קטיף נבנו והערבים מעזה התעסקו איתם. אנשים שם שילמו בחייהם".

מבחינתך הם אכן היו "השכפ"ץ של הדרום"?

"לא חשבנו על זה ככה. היו לנו איתם קשורים מצוינים, גם קשרי עבודה וגם משפחה. אם הם היו נתקעים בדרך, הם נכנסו אלינו". זהבי מתקשה לעצור את דמעותיו, "כאב לנו מאוד כשפינו אותם, הם היו חלוצים אמיתיים. וצריך לכתוב את זה שיש בהם כאלה, כמו קרוב משפחה שלי, שהלכו לבנות את ביתם שוב על הגבול עם מצרים ביישוב נוה. זה מדהים".

האיומים מעזה חזרו?

"אני לא חי כל הזמן בתחושה של פחד וחרדה או כוננות, אבל כן, המציאות השתנתה. היום ברצועת עזה קיים מאגר עצום של נשק, וזה לא בשביל לבנות בתים. ממשלת ישראל לא נותנת לנו לחלום וכמה פעמים בשנה יש אצלנו תרגילים ביטחוניים".

המקלט התפוצץ מצחוק

ואחרי שהיינו בדרום מערב המדינה, אנחנו חוצים את ישראל באלכסון הכי ארוך שלה ומגיעים לגדה המזרחית של הכנרת, אל קיבוץ עין גב. כשאומרים היום "עין גב" מתכוונים למלון יוקרתי, לחוף כנרת פסטורלי, ולפסטיבל מוזיקה ויהדות שנתי. אבל עד ששת הימים שמו של הקיבוץ העלה אסוציאציות שונות בתכלית.

הקיבוץ החלוצי הזה, היחיד בשעתו במזרח הכנרת, שהגיח לעולם במסגרת יישובי חומה ומגדל, ידע צרות רבות משכניו הסוריים עוד לפני מלחמת העצמאות. מגיני הקיבוץ עמדו בלא פחות משלוש התקפות ממוקדות, ואף כבשו את הר סוסיתא שמעליהם כדי להרחיק עוד את הסורים. "אבל אחרי המלחמה התברר שאי אפשר להגיע להסכם הפסקת אש עם הסורים, אלא על ידי הכרזה על השטח כמפורז", מסביר ההיסטוריון ואיש הקיבוץ מוקי צור. "זה היה פצע מאוד קשה, כי החבורה נלחמה על המקום, והנה אחרי המלחמה המצב לא השתנה במיוחד". בשטח המפורז חל איסור להחזיק מטוסים וטנקים וגם נאסר ללכת במדים. צור וחבריו, חיילי הנח"ל, דווקא אהבו את הסעיף האחרון, "הלכנו רק בנעלי צבא, אבל לא במדים". כדי לתפוס בעלות על השטח המפורז, היה על אנשי הקיבוץ לעבד את השדות. "יום לפני שהיו יוצאים לשדות האלה, כל הילדים הורדו למקלטים. כשהיו עולים על השדה, הסורים היו מגיבים בהפגזה מיידית. היה לנו קיבוץ אחד מעל האדמה ואחד מתחתיה".

בשנת תשכ"ב התקיימה פעולת נוקייב, שבה פעל צה"ל נגד הסורים במטרה למגר את האיום על הדייגים הישראלים בכנרת. הכוח נתקל בהתנגדות והקיבוץ ספג אש עזה. "מחנה הנח"ל בקיבוץ, שהיה עשוי צריפי עץ, נמחק מעל פני האדמה". במשך כל השנים האלה סבל עין גב מבעיות חברתיות וכלכליות, והמתח הביטחוני גרם להן להתעצם. בשנים שבין מלחמת העצמאות וששת הימים התרחש פיצול. "המיקום היה בעייתי מההתחלה. אבל ההחלטה להתיישב דווקא שם הייתה מדינית".

מבחינת אנשי עין גב, המלחמה החלה חודשיים לפני שהיא פרצה בשאר אזורי הארץ. ישראל הפילה אז כמה מטוסים סוריים, ונענתה בהפגזה אימתנית על הקיבוץ והאזור. "היה חורבן גדול בקיבוץ. מכל עבר הגיעו לעזור לנו לבנות מחדש". אבל המתח והחשש עלו מדרגה. "חברי קיבוץ התחילו לפתח חישובים לאן תותחי הסורים מכוונים. נשים העדיפו לעבוד במחסן, למשל, אבל הסבירו שזה בגלל סוג העבודה ולא בגלל העבודה בתוך מבנה. כשאתה חי הרבה שנים על הגבול אתה אמור לא לפחד, אבל זה לא אומר שאתה לא מפחד".

ערב המלחמה הסתיימה בנייתה של מסעדת הקיבוץ ומיד אחר כך החלו ימי הכוננות. "התחלנו לחפור מחדש את התעלות ולסדר את המקלטים. האיומים של נאצר היו מאוד בוטים, והתחילו להישמע שני קולות. אחד מהצבא שגרס 'יהיה בסדר' והשני מהבית, שבו דיברו על איך באירופה מכינים שמיכות לפליטים שיגיעו מישראל". חברי עין גב נכנסו למקלטים בערב המלחמה ויצאו יום אחריה. "כשאנשים שמעו צעדים מעל ראשיהם, הם לא ידעו במי מדובר, אם בסורים או בחיילי צה"ל. ההורים שלי, שהיו במקלט בירושלים, התקשרו לשאול מה נשמע. אמרתי להם שאצלנו הכול בסדר וכל יושבי המקלט התפוצצו מצחוק".

צה"ל התכוון להילחם בסורים, אך חזר בו. שר הביטחון משה דיין לא אישר להתקיף את הסורים. משלחת של קיבוצי הגליל העליון - גדות, כפר גלעדי ואיילת השחר - הגיעו עד תל אביב כדי להפציר בשרי הממשלה להסיר מהם אחת ולתמיד את האיום מהשכנים בצפון. אך דיין סירב, כנראה מחשש שברית המועצות תצטרף למלחמה. כעבור כמה שעות הפך את החלטתו. ישראל החלה להסתער על רמת הגולן ביום החמישי למלחמה. תוך יומיים היה הגולן כולו בידיה.

ביום האחרון למלחמה הגיע לעין גב מסוק ועליו כמה מפקדי צה"ל. הם ביקשו לחפש טייסים שנפלו במהלך הלחימה בשטח הסורי. "הידיעה עברה כמו חשמל בקיבוץ וכולם יצאו בריצה מהשער, בבכי של התרגשות, כדי לחבק את הקצינים. זה היה מצמרר". ממשיך צור ומספר: "כשנגמרו הקרבות, אנשי הקיבוץ עלו לגולן וראו את התותחים שהיו מכוונים לעין גב, את המפות של הקיבוץ שהיו בידי הסורים, והבינו שהחיילים ראו כל עגלת תינוק שהייתה בעין גב. אז התעורר מחדש הפחד. במשך השנים אנשים נטעו עצים ונטו להאמין שהם מסתירים אותם ופתאום הבינו שלא כך היה".

ההישגים הצפוניים של ישראל במלחמת ששת הימים לימדו את אנשי הקיבוץ מה הוא שקט והביאו לפריחה כלכלית. "אנחנו התכוונו לחיות תמיד על הגבול, לא חשבנו שהחיים יכולים להיות הרבה יותר טובים אם יקומו קיבוצים מעלינו, ברמת הגולן. לא אנחנו קראנו להם לבוא, הם הגיעו לבד". בניגוד לדודה זהבי מסעד, שחש שישראל עשתה טעות בנסיגתה מגוש קטיף ובעקירת היישובים, צור לא שולל מעשה כזה בגבול הצפוני. "יש לנו מחויבות גדולה כלפי היישובים בגולן, אבל במידה ותישאל השאלה אם לפנות את רמת הגולן תמורת שלום נצחי, יהיו על כך ויכוחים בעין גב. כי השלום תמיד היה ההגדרה של החלום הציוני".

חשבתם שלעולם תהיו קיבוץ שיושב ומחזיק את הגבול. האם הסרת האיום הביטחוני גרמה לאנשים לעזוב?

"אדם שנושם משימות והמשימה שלו נגמרה, אז או שהוא נתקע עם המשימה הקודמת, או שהוא עושה לביתו, או שהוא מחפש את המשימה הבאה. בארץ שלנו זה מאוד דרמטי. מבחינתנו עשינו שינוי תפיסתי גדול, אבל לא עד הסוף. פשטנו את המדים אבל הנחנו את התרמיל בצד. ככל שהקיבוץ מתבגר המשימות החברתיות נעשות כבדות, טיפול בזקנים ובחולים. אבל נראה שאת המשימות החדשות הללו עוד לא למדנו לתרגם לעשייה כלפי המדינה".

[email protected]

הרב ישראל גליס כילד ברחבת הכותל בערב חג השבועות לאחר המלחמה
צילום: באדיבות הרב ישראל גליס

לא רק גבולות: הניצחון המדיני של ששת הימים

ח"כ ד"ר מייקל אורן, סגן שר במשרד ראש הממשלה ומחבר הספר 'שישה ימים של מלחמה: המערכה ששינתה את פני המזרח התיכון', מספר כי ההישגים האסטרטגיים של ישראל במלחמת ששת הימים היו הרבה מעבר להרחבת הגבולות והשגת שלום ושקט.

"את המלחמה הזאת נלחמנו בלי אף כדור אמריקאי. לא היו לנו בריתות עם אף מדינה. מי שמדבר היום על בידוד של ישראל, אין לו מושג על מה הוא מדבר". אחת מהתוצאות הישירות של המלחמה, לפי אורן, הייתה הברית היציבה והמתמשכת עם ידידתה הגדולה של ישראל, ארצות הברית. "מקבלי ההחלטות האמריקאים קמו ביום השביעי למלחמה וגילו שיש מעצמה קטנה פרו אמריקאית במזרח התיכון. הם הבינו שהמדינה הזאת הביסה כמה מדינות ערב שהיה להן נשק סובייטי. אז החל שיתוף הפעולה שקיים עד היום".

תוצאה נוספת של המלחמה הייתה "חיבור בין מדינת ישראל לארץ ישראל. האלמנט הזה הזריק זהות יהודית לא רק בתוך ישראל אלא גם בתפוצות". הדבר הביא גם לעלייה גדולה וגם להפיכתם של הארגונים היהודיים בתפוצות לציוניים. כשד"ר אורן מדבר על תודעת זהות יהודית, הוא מתכוון גם ליהודי ברית המועצות, למתן דחיפה למאבק שלהם לקיום מצוות ויציאה לישראל, "מה שהביא בסופו של דבר לעלייה הגדולה משם, מה ששינה את פניה של ישראל, ולפי נתן שרנסקי אפילו לנפילת ברית המועצות".

אבל מלחמת ששת הימים הביאה בעקבותיה את ההתשה.

"ההתשה הייתה התחלה של הבנה בקרב מדינות ערב, שהסתיימה בתבוסה שלהם במלחמת יום כיפור. לפי התובנה הזאת, אי אפשר להכריע את ישראל בדרכים קונבנציונליות, אלא רק בטרור. אחרי שנת 2005, כשישראל הייתה המדינה הראשונה בהיסטוריה שהכניעה את הטרור של אינתיפאדת אל אקצא, הבינו הערבים שגם כך אי אפשר לנצח ועברו לשיטת הדה-לגיטימציה וה‑BDS".