בשבע מהדורה דיגיטלית

שופטים בנעלי בית - ביקורת ספר

סטודנטים למשפטים מבר-אילן ערכו ראיונות נינוחים עם 13 שופטי עליון לשעבר, והתוצאה היא ספר מסקרן גם לקורא שהוא לא משפטן

עפרה לקס , כ"ב באייר תשע"ז

ביקורת ספרים
ביקורת ספרים
Istock

כשסטודנטים למשפטים, אפרוחים שרק החלו לדדות במסלול ההכשרה, פוגשים שופטי העליון שכבר היו בפסגה, משהו מעניין קורה.

השופטים אמנם לא משנים את הסגנון המעונב של דבריהם, אבל נראה שהם נינוחים יותר, לפעמים כנים יותר, כבר לא מחויבים לתפקיד הרם. דוגמה? בספר 'ללא גלימה, שיחות עם שופטי בית המשפט העליון' שכתבו סטודנטים למשפטים באוניברסיטת בר-אילן (הוצאת ידיעות ספרים), השופט יצחק אנגלרד אומר מפורשות "הייתי מצביע נגד המינוי שלי".

לכל שופט שרואיין לספר, והם 13 במספר, הוקדשו מספר לא קטן של עמודים. בתחילה לומד הקורא על בית הגידול והשאיפות הראשוניות של כל אחד מהם. דליה דורנר גדלה במוסד לילדים יתומים. ציונות ותרבות למדה בו, אבל היא גם ידעה רעב: "לא היה אוכל, אבל לימדו אותנו לאכול בסכין ומזלג". הוריו של יעקב טירקל עלו ארצה לפני השואה אך איבדו בה את כל משפחתם. בין השופטים יש גם ניצולי שואה (אהרן ברק) וגם צברים ותיקים מאוד (אליעזר ריבלין, משבט ריבלין המפורסם). כבר ברקע הקצר הזה יכול הקורא למצוא יסוד אחד או שניים בתפיסת עולמו של השופט - יחס לעוני, גישה לזכויות אדם ועוד.

הראיונות עם השופטים הם אישיים. השאלות הבוערות, כגון אקטיביזם שיפוטי, שיטת בחירת השופטים, עונש מוות, נישואים אזרחיים ועוד, מוגשים לכולם. אבל עוד קודם המראיינים עוברים עם כל שופט על נקודות שיא בקריירה שלו, ושואלים על דרך הפסיקה שלו במשפטים מסוימים, פוליטיים, כלכליים וכאלה העוסקים במעמד אישי.

כך הם מדברים עם צבי טל על פרשת הרב אלבה, עם דליה דורנר על פרשת אליס מילר ועם אהרן ברק, איך לא, על פסק דין בנק המזרחי. יפה עשו הכותבים והביאו רקע לכל אחד מהמשפטים האלה, כך שהקורא הלא משפטן לא צריך לרוץ ולפתוח ויקיפדיה.

העובדה שהראיונות נמצאים בזה אחר זה, מאפשרת להתחקות אחרי תפיסת עולמם של השופטים ואף לבצע השוואה ביניהם. המסמך הזה מרתק אבל לא קל לעיכול. לפעמים השופטים נראים מנותקים לגמרי מהשטח. כמו טענתו של השופט שמגר שאין משפטיזציה בצבא, ושהימצאם של יועצים משפטיים בכל יחידה איננו פוגע בפעילות המבצעית של צה"ל. מעט מדי שופטים מעבירים ביקורת קלושה על עמיתיהם ועל דרכו של בית המשפט. הם בוטחים בעצמם, בטוחים מדי.

שלא במתכוון הספר מוכיח שאולי לא כל השופטים הם בני רחביה, אבל מניפת תפיסות העולם שלהם בהחלט לא נפתחת למלוא רוחבה של החברה הישראלית. יוצא דופן מכל בחינה הוא השופט צבי טל, שלא חושש לומר שבית המשפט מתערב יותר מדי בניהול ענייניה של המדינה, שלא מוריד את ראשו בהכנעה בפני חופש הביטוי, והוא גם אחד היחידים שמתחרטים על אחת הפסיקות שלהם. האמת והצדק מתבררים על ידי שופטים בעלי מגוון עמדות ודעות. אבל זה ממש לא מה שהיה בעשרות השנים האחרונות בבית המשפט העליון.