מי שהופתע מהחלטת האוניברסיטה העברית שלא לנגן את ההמנון הלאומי 'התקווה' בטקס אוניברסיטאי, כנראה לא מכיר את ה-DNA של המוסד המכובד והחשוב הזה.
ראשי האוניברסיטה העברית הם הסמן השמאלי-קיצוני של החברה היהודית בארץ ישראל כבר למעלה מ-90 שנה.
"ברית שלום", שהיא המקבילה העתיקה של השמאל הקיצוני דהיום, נולדה שם, אצל מקימי האוניברסיטה העברית, שהיו ענקים (פשוטו כמשמעו) בתחומיהם השונים, אבל ריאל-פוליטיקאים עלובים מאוד.
ואם כבר מדברים על ההמנון, צריך לזכור שהמנונים הם עסק לא פשוט בהרבה מדינות, ועדיין שומרים עליהם, מנגנים אותם ושרים אותם.
כך למשל אתיאיסטים בבריטניה שרים את ההמנון God Save the Queen למרות שמבחינתם מדובר בטקסט חסר משמעות, ויהודים שרים אותו למרות ש"האדון" הוא כינוי מאוד נוצרי לאל.
ההמנון של צרפת, המרסלייז, כולו דם ואש ותמרות עשן, ברמה שאמורה לגרום לכל מי שיש לו נפש טיפ-טיפה רגישה להקיא בשעת השירה. למרות זאת ילדים צרפתים לומדים אותו כבר בגן.
ההמנון השוויצרי הוא כולו שיר הלל נוצרי מאוד לאל. מה שיוצר לאתאיסטים של שווייץ בעיה אפילו עוד יותר גדולה מלאלו הבריטים, וגם ליהודים שם לכאורה לא קל, ועדיין לא שמענו על מקרי סרבנות המנון בשווייץ.
בקנדה כוללת הגרסה הצרפתית של ההמנון את הצלב באופן מפורש. ארגון יהודי ביקש אמנם לפני ההכרה הרשמית בשיר כהמנון להשמיט ממנו את הצלב, אבל הבקשה לא התקבלה. למרות זאת ככל הידוע לי ההמנון מנוגן גם באירועים בהם משתתפים לא נוצרים.
The Star-Spangled Banner, המנון ארצות הברית, הוא שילוב מופלא של מיליטריזם קשה עם פניה לאל. אם כי האל של ההמנון האמריקני הוא מאוד אוניברסלי, ולא נוצרי באופיו כמקובל ביבשת הישנה, כך שיהודים יכולים להסתדר איתו היטב. אתיאיסטים ופציפיסטים - פחות.
יכולתי להמשיך כאן עוד רבות, אבל נדמה לי שהעיקרון ברור. המנון זה לא שיר של פרחים ושושנים. הרבה המנונים לא מחליקים היטב בגרון אם קוראים את המילים ומבינים את משמעותן.
בכלל, כל הסיפור הזה של "פגיעה ברגשות" הוא מאוד אופנתי בעידן הפוסט מודרני, אבל בסופו של דבר זה זלזול במי שרגשותיו נפגעים לכאורה. השר המנוח אורי אורבך אמר לא פעם, "הבעיה היא לא הרגשות שלי. העמדות שלי הן העניין, לא הרגשות".
'התקווה' הוא המנון מדינת ישראל, גם אם הוא לא מחליק טוב בגרון לחלק מהאזרחים שלה. אני נגד "משטרת השפתיים" שבודקת בכל אירוע מי שר את ההמנון ומי לא. זכותו של מי שמרגיש שהמילים לא באות לו בטוב לא לשיר, אבל שם זה נגמר.