רה"מ נתניהו במרכז הרב:
אין לעמנו קיום בלי ארץ ישראל

איננו עם של פליטים, זו מולדתנו, יש לנו זכות ראשונים בה ועומק הזכות כעומק היתד שתקענו באדמה. אני לא שוכח זאת אפילו לשבריר שנייה.

בנימין נתניהו , כ"ט באייר תשע"ז

נתניהו במרכז הרב
נתניהו במרכז הרב
צילום: הדס פרוש, פלאש 90



טוען....

השידור הועבר בשיתוף עם אתר ישיבה

אם למישהו היה ספק שעם ישראל חי, שיבוא הנה למרכז הרב, הוא ישמע את עם ישראל חי מאוד. תודה לכם ידידיי על התמיכה העצומה. רעייתי ואני מאוד מאוד מעריכים את זה ואנחנו אוהבים אתכם.

ראיתי היום בירושלים הרבה אבנים, אבל כפי שציטטת הרב שפירא, הרבה לבבות. במלחמת ששת הימים זכינו להתמזגות מלאה בין לֵב וַאֶבֶן. תמונת המלחמה היא התרפקות נרגשת, בשיטפון דמעות של כיסופים ושמחה שאין להן משל בתולדות העמים. ההתרפקות הכבירה על אבני הכותל המערבי, אני זוכר את זה באופן אישי, אני זוכר את הנחשול האנושי ששמענו שהר הבית שוחרר, שהכותל בידינו, פשוט זרמנו דרך הסמטאות לכותל, וכמו רבים אחרים נגעתי באבנים. אותן אבנים בהן נגעו לפני אלפי שנים מלכים ונביאים, כוהנים ולוויים. אני, אגב, לוי, 120% משני הצדדים, והרגשתי את זה.

יש לי מחויבות עמוקה להמשיך לשמור על ירושלים מאוחדת, על הכותל, על הר הבית, ועל כל קודשֵי ישראל. ירושלים לא תחזור להיות 'אִילְיָה קַפִּיטוֹלִינָה', וירושלים לא תחזור להיות עיר שסועה כמו אחרי תש"ח.

מכובדי, הרב שפירא, ראש הישיבה: כדור שביעי בַּעִיר אתה בוודאי זוכר איך יהודים עלו על הר ציון ועל גגות מוסררה, כדי לנסות לראות פיסת כותל. ככה זה היה. עולים לגגות, מנסים לראות, מותחים את הצוואר על מנת לראות פיסת כותל. זה לא היה קל, בלשון המעטה, להשקיף מרחוק על מחוזות הכיסופים. הַחֶסֶר בער בנו. ובאמת ידידיי – כל זה השתנה בְּאַחַת, במעבר חד, במלחמת התשועה המופלאה.

אני שומע אנשים שמתארים את מה שקרה לנו כאסון. זו הייתה הישועה שלנו, זו הייתה הגאולה שלנו, וכולנו הרגשנו את זה - וגם אני מרגיש את זה היום. מישהו רוצה שנחזור אחורה? למה? לעיר מחולקת כשעל הר הבית יש מה, דאע"ש? היו שם תנועה איסלאמית, הפלג הצפוני – שמעתם עליו? הוא מחוץ לחוק. אמרו לנו: "אל תוציאו אותם מחוץ לחוק, מי יודע מה יהיה" - הוצאנו אותן מחוץ לחוק והם לא שם. לא קרה כלום. אנחנו רוצים שהאסלאם הקיצוני ישתלט לא רק על קודשי ישראל? שנהפוך את הקילומטר הרבוע הזה למה שאנחנו רואים בתדמור או בחלב או במוסול? כי זה מה שיקרה.

רק תחת ריבונות ישראל יש חופש פולחן וחופש לכל הדתות, רק תחת ריבונות ישראל - ואנחנו לא נוותר, לא על הר הבית ולא על הכותל ולא נחזור לחלק את העיר.

אני זוכר כשנהרנו אז לכותל בהמונינו. אני זוכר שסמוך לכותל שוב נשמע קול שופר, והפעם זה היה שופר של חירות. בדיוק ההפך מימי המנדט, בהם אמר הרב קוק לשלטון זר – שהוא לא ישבור את צום יום הכיפורים אם לא ישוחררו התוקעים בשופר, לוחמי המחתרות. לרב קוק, זכר צדיק לברכה, יש זכויות חשובות בביצור חומות ירושלים, גם במישור הלאומי וגם במישור הרוחני. לצדו פעלו אישים כזאב ז'בוטינסקי, ממוריי הרוחניים, ואם יוּרְשֶה לי – גם סבי, הרב נתן מיליקובסקי נתניהו.

סיפרתי בעבר במקום הזה, ולא רק כאן, על הקשר הקרוב בין סבי לרב קוק שהספיד אותו בהספד מופלא. הרב קוק הספיד את סבי זכרונו לברכה. אבל קשר הזה השנה מקבל ביטוי מיוחד, כי עוד מעט נציין מלאות 100 שנים להצהרת בלפור, כציון-דרך מרכזי בתהליך התחייה הלאומית. סבי הגדיר את ההצהרה על הקמת בית לאומי לעמנו, כ"אורו של ברק, שקרע את הרקיע החשוך של העם היהודי". הרב קוק הגדיל לעשות, כשהשווה את דברי בלפור להצהרת כורש התנכ"ית. הרב כתב: "התנ"ך יצר לנו את ההצהרה, וברא לנו את המלה הַגוֹאֶלֶת".

תודעת הזכות שמקורה בספר-הספרים כיוונה את דרכו, והוא הוריש אותה לִבְנוֹ – הרב צבי-יהודה קוק זכר צדיק לברכה. ולא במקרה הרב צבי-יהודה היה בין הראשונים שהגיעו לכותל המשוחרר, יחד עם הרב 'הנזיר'. יורם זָמוּש, מהצנחנים שהניפו את דגלנו על הכותל, הזדרז להביא את הרבנים הנרגשים לִשְֹרִיד הר הבית – והוא הביא אותם בג'יפ צבאי. הרב צבי-יהודה, שְכְּאַבִיו המנוח היה מגדלור של אהבת ישראל, הבין היטב את משמעות התהליך של חזרתנו לנחלת אבות - לירושלים העתיקה, לקבר רחל, למערת המכפלה.

איננוּ עַם של פליטים נודדים. זוהי מולדתנו. יש לנו זכות ראשונים בה, ועומק הזכות – כעומק היתד שתקענו באדמה.

אמת יסודית זאת עומדת לנגד עיניי, כשאני מתייצב בתקיפות ובנחישות מול גורמים בעולם שמבקשים לשלול את ריבונותנו בירושלים ושמבקשים להחזיר אותנו לגבולות שלא נוכל להגן על עצמנו מהם. אני אף פעם אינני שוכח מאין באנו ולאן שבנו. ואינני מדבר רק על ירושלים, אני מדבר על ארצנו, מולדתנו, ארץ ישראל.

אני אומר לַעוֹלָם: עַם ישראל חזר הביתה, לצור מחצבתו. ניאחז בארצנו ובירושלים בירתנו ביתר שאת, נעמיק שורשים ונמשיך לשלוח ענפים כלפי מעלה. רוחנו האיתנה עמדה באינספור מבחנים בעבר, והיא תהיה משענתנו גם בעתיד. כנגד הלכי-רוח של עייפות ודכדוך, בוערת שלהבת האמונה בצדקתנו. היא בוקעת מדפי התנ"ך, ומהיצירה התורנית הַעֲנֵפָה שנתחברה במשך הדורות.

קראתי בפרשת השבוע האחרונה - אגב, אני רוצה לספר לכם, אני עושה זאת כל שבוע, בוודאות בכל שבוע שבני חוזר מהצבא ואני לומד ממנו ומחכים ממנו. הוא "ישיבה בוחער" פר אקסלנס, אף על פי שלמד בבית ספר לא רחוק מכאן - קראתי בפרשת השבוע האחרונה את המלים: "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֵמִיוּת". מה זו קוממיות? אני רואה כאן תלמידי ישיבה, אבל אם הייתם רואים כאן ישיבה של נזריץ' או של חסידים או של מסנגדים באירופה. זו לא קוממיות. אהבת ישראל כן, מורשת ישראל כן.

אבל קוממיות זה קודם כל ריבונות. ריבונות במולדתנו ההיסטורית, היכולת להגן על עצמנו, והיום התלמידים האלה מתגייסים לצבא ההגנה לישראל והם מחזיקים את חרב דוד וחרב גדעון. זוהי קוממיות וזהו השוני הגדול שהתרחש בתולדות עמנו. שחזרנו לארצנו וקוממנו את קיומנו הלאומי ולמדנו שוב להדוף את ההתקפות עלינו, כי אחרת אין קיום יהודי.

אין קיום לעם היהודי בלי מדינת ישראל בארץ ישראל, ועל זה אני מופקד כראש ממשלה בעזרת השם ובעזרתכם. אני לא שוכח את זה אפילו לשבריר של שנייה. אני יודע איזה פיקדון ניתן לנו ואני יודע שדורות של יהודים לפנינו מתבוננים בנו, ושדורות של יהודים שיבואו אחרינו מצפים מאתנו.

זוהי תמצית דרכנו – הקוממיות הלאומית והרוחנית – שאתם תורמים לה כה רבות.

עולם התורה פורח, וישיבת "מרכז הרב" היא אחת מספינות הדגל שמובילות אותו בגאון. נמשיך לחזק ביום ירושלים את בירת ישראל, להוסיף לה קַבִּין של יופי ועומק, לְהַעֲצִים את נִשְמָתָה.

חג שמח לכם ידידיי, וברכות מציון לאוהבי ירושלים בארץ ובעולם.

חג שמח לעם ישראל!".