פתאום הם שומעים?
פתאום הם שומעים?צילום: שאטרסטוק

מכירות תחושות בטן של אימא? במקרה המדובר, תחושת הבטן שלי אמרה שמישהו הנמיך לילדים שלי את הווליום והם לא שומעים טוב. כל ניסיונותיי להסביר לבעלי שחייבים, אבל חייבים, לקחת את כולם מקטן ועד ענקית לבדיקת שמיעה עלו בתוהו. עד לא מזמן.

לא מזמן צעקתי אולי עשרים דקות לילדים מהמרפסת כמנהג נשות ישראל הקדושות שיעלו למעלה כי כבר מאוחר, ואף לא אחד מהם שמע אותי. קבעתי המון תורים אצל רופאת המשפחה והעמסתי את כולם על הרכב. אף אחד מהם לא שמע שהתלוננתי כל הדרך, כי לכל אחד היו תחובות האוזניות עמוק באוזניו. כולל בעלי שיחיה.

הם נכנסו בזה אחר זה לרופאה החביבה, שבניגוד לבעלי הסכימה איתי שיש לשלוח את כולם לבדיקת שמיעה. את כולם, שמעתן?!

כשהגענו לבדיקת השמיעה הכניסו אותם, כל אחד בתורו, לחדר אטום לרעשים וביקשו מהם להרכיב אוזניות. הם רגילים.

החדר היה מחולק באמצעות קיר זכוכית ואפשר היה לראות את בודק השמיעה, או איך שלא קוראים לו, לוחץ על כל מיני כפתורים.

כל המשפחה ישבה בחדר עם הבודק וכאמור, רק ילד אחד נכנס בכל פעם, התיישב על כיסא והרכיב את האוזניות.

מהאוזניות בקעו צפצופים חזקים וחלשים, והנבדק צריך היה ללחוץ על מסך המחשב שלפניו בכל פעם ששמע צפצוף. זה התחיל בקלי קלות, אלא שאחר כך בקע מהאוזניות רעש מעצבן כמו גשם שיורד על גג פח, וברעש הזה הם היו אמורים לשמוע את הצפצופים.

בסוף הבדיקות קיבלנו רשימה שבה נכתב כי כולם שומעים מצוין, ברוך השם וישתבח שמו והודו לקדוש ברוך הוא וכו' וכו'.

"אבל איך זה יכול להיות?" שאלתי את בעלי כשירדנו מהאוטו וצעדנו כולנו אל הבית.

"איך יכול להיות מה?" הוא התעניין.

"איך זה יכול להיות שכולם שומעים מצוין?" עשיתי פרצוף עצוב או אולי מהורהר, או אולי עצוב ומהורהר יחד.

"ברוך השם וישתבח שמו ותודי לקדוש ברוך הוא וכו' וכו'", הוא אמר, ואני מיהרתי לתקן את המעוות.

"ברוך השם וישתבח שמו ואני מודה לקדוש ברוך הוא על הכול!!! אבל... איך זה יכול להיות שכולם שומעים מצוין???" לא הסתרתי את אכזבתי.

אחת הבנות הבחינה במצוקתי ובאה לעזרתי. "אימא, אני לא שמעתי כל כך טוב..." היא החלה לפתח דפוס ריצוי.

אבל אבא שלה נזכר באותו הרגע שהוא יוצא יחידה קרבית ומיד הסתער. "מה זה השטויות האלה?!" הוא הביט המום בה ובי לסירוגין, "את שומעת מעולה ומצוין!" הוא ביטל את דבריה בהינף יד. למזלה.

כבר באותו אחר צהריים הצלחתי להסביר את עצמי לעצמי.

שמיעה סלקטיבית

"אתם לא מוציאים את הקפלה לפני שאספתם את הלגו", אמרתי בנחת לכל השומעים-מצוין שלי. אבל הם לא שמעו. הקפלה נשפכה בשאגות קרב על הלגו.

"אתם לא נוגעים בַּדוקים עד שהקפלה והלגו לא אסופים!" קראתי בקול. אין קול ואין עונה וארבע חבילות דוקים מצטרפות אחר כבוד לערימת הבלגן.

אני אומרת לכם, יגיד הבודק הזה עם האוזניות והצפצופים מה שיגיד, אני אומרת לכם שהם לא שומעים הילדים שלי.

התיישבתי איתם על הרצפה והתחלתי למיין את המשחקים. ייאמר לזכותם שהם עזרו לי, המתוקים. בסוף המיון, כשהלגו נח בקופסה הענקית שלו והקפלה בשלה, כשהדוקים מצאו עצמם על הידיים שלי ובדרך אל המדף, קראתי בקול רם שלא יהיו אי הבנות: "ילדים! ארוחת ערב, מקלחות ולמיטות!" ונכנסתי למטבח.

ארוחת ערב זה אתגר בפני עצמו: אחד אוהב רק גזר. אחת עגבניות. שניים אחרים רק מלפפונים ורק חתוכים לרצועות. אחד המון מלח. אחד בלי טיפת מלח. ביצה מקושקשת, ביצה קשה. חמש חביתות. עין אחת שרופה היטב. עין אחת רכה לטבול. גבינות. טחינה. אבוקדו, השולחן מתמלא בכל טוב הארץ ו... איפה כולם?!

"ארוחת ערב..." קראתי שוב.

אין קול ואין עונה.

"ארוחת ערב..." צעקתי.

אין קול ואין עונה.

"א ר ו ח ת ע ר ב!!!" צרחתי.

הם לא שומעים.

בעלי נכנס למטבח. חצי פיהוק והוא מביט סביבו תוהה: "איפה כולם?"

הבטתי בו במבט מתנשא: "יגיד הבודק-שמיעה או איך שלא קוראים לו שהילדים שלנו שומעים. ואני אומרת לך שהאוזניים שייתכן שהחמיצו בהר סיני את הדיבר החמישי, לא שומעות דבר וחצי דבר!"

"יש פיצה?" הוא שאל שאלה שלא מן העניין.

"יש, למה?" עניתי בשאלה.

"שימי בתנור", הוא פקד בחיוך, התיישב ליד השולחן ואמר בקול מתון בהחלט אל חלל האוויר "מי רוצה פיצה?" וכל הילדים שלנו, בלי יוצא מהכלל, פרצו אל המטבח בקריאות: "אניייייי!"

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי