ערב ההשקה. אמש
ערב ההשקה. אמשצילום: באדיבות הצלם

בניגוד למנהגי להיות מיושבי משרד ובית, כיתתי אמש את רגלי למשכנות שאננים, להשקת הספר "היוצאים" שכתבה פאראנאק מרגוליס בגרסתו העברית.

רפרוף ראשוני בספר מלמד שמדובר בניסיון מאוד רציני לנסות להבין את תופעת החזרה בשאלה, אחד הניסיונות הכתובים הרציניים שנעשו כאן. אני אשתדל לקרוא בהמשך את הספר לעומק ולשתף במסקנות.

אולם, עוד לפני הדיון בתוכן הספר, יש מקום להגיד משהו על נקודת המבט על הנושא שמאפיינת את הספר הזה, כמו גם כמעט את כל השיח בנושא בתוך החברה הדתית.

נתחיל בסיפור: לפני כ-19 שנה הייתי שמיניסט בישיבת ירושלים לצעירים, ולמדתי בכיתתו של ראש הישיבה, הרב ירחמיאל וייס. אחת השאלות ששאלנו לא פעם את הרב וייס היתה מדוע נושא השלטת המשמעת בישיבה חלש כל כך. הרב וייס התחיל בכמה תשובות שקשורות לאופי שלו ולטקטיקות חינוכיות, אבל בסוף התשובה העיקרית שלו היתה פחות או יותר זו (ציטוט מהזכרון ולכן בלי מרכאות):

אתם ילדים גדולים. מה פתאום אני צריך לרדוף אחריכם שתלמדו? כולכם אחרי גיל בר מצווה וחייבים במצוות תלמוד תורה לא פחות ממני. אני הייתי צריך לשבת במשרד שלי למעלה ואתם הייתם צריכים לדפוק בדלת ולבקש ממני לבוא להעביר לכם שיעור. האחריות מול הקב"ה היא שלכם, לא שלי.

כאן באו כמיטב המסורת הסיפורים על איך הוא וחבריו הלכו ללמוד בישיבה בכפר הרא"ה מרצונם, בניגוד לרצון ההורים וללא שום כפייה, והשאר יסופר בתולדות סיפורי הישל"צ לדורותיה.

כששמעתי אמש את דבריה של מחברת הספר, פאראנאק מרגוליס, נזכרתי בתורתו של רבי שמחה זיסל מקלם, מאבות תנועת המוסר, הידוע בכינויו "הסבא מקלם". מרגוליס ציינה שהקשר לדת ולקיום תורה ומצוות עובר בצד הרגשי של האדם הרבה יותר מאשר בצד השכלי. לפי דבריה (וכאמור, את הספר טרם קראתי), הסיבות לעזיבת הדת הן בעיקרן סיבות רגשיות. מי שמכיר את תורתו של רש"ז מקלם יודע שהפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך" חוזר בה פעמים רבות. על פי שיטת רש"ז, על מנת שהאדם יוכל לעבוד את ה', הוא צריך להשיב את דברי התורה אל ליבו, לחבר אותם לצד הרגשי שלו. ידיעת התורה והמצוות והכרת אמיתתם בשכל איננה מספיקה. נדרשת ידיעה בחוש, כלומר ידיעת הלב וחיבור הצד הרגשי. וזה שאמר הפסוק, קודם כל "וידעת היום", ואחר כך "והשבות אל לבבך".

אלא שמייד צץ והזדקר לי הפער העצום בין דבריה של מרגוליס לבין תורתו של רש"ז מקלם. אצל רש"ז התביעה להשיב את דברי התורה אל הלב מופנית לאדם. הוא זה שמצווה והתביעה היא כלפיו. נכון, רש"ז וכל יתר אנשי תנועת המוסר פעלו להפיץ את תורתם, אך את תביעתם הם הפנו כלפי כל יהודי, בבחינת "השומע ישמע והחדל יחדל".

מרגוליס לעומת זאת, בדומה לכל השיח הרווח בנושא בימינו, מפנה את התביעה להורים, למורים ולכל החברה הדתית. אנחנו אלו שאחראים להשיב את התורה והמצוות אל לבם של הבנות והבנים.

ברור שיש צד של אמת בגישתה של מרגוליס, שהיא כאמור הגישה הרווחת כיום. הבעיה בגיה הזו שהיא משדרת לבנים ולבנות שזו בעצם לא אחריותם. האחריות לבניית עולמם הרוחני מוטלת על כולם חוץ מאשר עליהם עצמם. וכך גם כשהדברים לא מסתדרים התביעה כמעט תמיד תהיה כלפי מישהו אחר ולא כלפי עצמם.

אז נכון, סגנון ישיבות המוסר של המחצית השניה של המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20 לא ממש מתאים לימינו. אבל השאלה למי מופנית התביעה להשיב את עבודת ה' על לבו היא בעיני שאלה אקטואלית מאוד.