זכיתי לארח את רות המואבייה

השנה חגגנו אחרת את חג השבועות, דחף פנימי חזק גרם לי להזמין לחג מטופלת של עמותת יד לאחים, ושתי בנותיה.

מירי איצקוביץ - יד לאחים , י"ג בסיון תשע"ז

פעילות יד לאחים
פעילות יד לאחים
צילום: יד לאחים

מאז ומעולם אני אוהבת את חג השבועות. את משמעות היום ואת עומק המעמד. את דמותה של רות המואביה שעוזבת עושר ומעמד ובוחרת בחיים של תורה מתוך אהבה.

משנה לשנה, ככל שבגרתי ובגרו הילדים, העמקתי בתכניו של היום. מזמוריו של דוד המלך, מגילת רות , פיוט האקדמות.

השנה חגגנו אחרת, דחף פנימי חזק גרם לי להזמין לחג את א. מטופלת של עמותת יד לאחים, ושתי בנותיה.

א. שלפני ארבע שנים, ליוויתי אותה במסע היציאה ממצרים הפרטי שלה ומאז, אימצתי אותה כחברה.

לא קל היה המסע של א. היו רגעים ואף ימים שכמעט התייאשנו מהסיכוי שהיא תצא אי פעם ממערכת הנישואין האלימה שהיא חוותה עם בן זוגה הבדואי, האיומים על חייה אם וכאשר תעשה מעשה ותנסה לקום וללכת, היו קשים וממשיים גם ביחס לשאר המקרים בהם אנו רגילים לטפל.

חסד ה' א. וילדיה זכו לצאת ולעבור את המסע שלהם בדרך לקבלת התורה או כפי שא. נוהגת תדיר לומר: "לפעמים צריך להגיע למצריים כדי לקבל את התורה" ומה יותר מתאים מלחוד את היום הגדול הזה יחד איתה.

תמיד כשאנו נפגשות, אנו משחזרות יחד את רגעי האימה מהתקופה ההיא וסיטואציות בלתי אפשריות של כאב והשפלה ואלימות שלא ניתנות לתאור.

הפעם, מבלי שנבחין, השיחות ביננו סבבו דווקא סביב בעושר החומרי שהיא השאירה שם. בית, רכב צמוד, כרטיס אשראי זמין ובלתי מוגבל, בגדים, בילויים, פינוקים. כל אלו, לצד האלימות והשליטה שרק מי שהיה שם יודע עד כמה זה יכול ללכת יחד בחברה הערבית, בה האישה היא חלק מהרכוש.

אבל הפעם, כפי שציינתי, א. בחרה לזכור את "הקישואים והאבטיחים" ואני זרמתי איתה, כאשר המוטיב של השיחות היה עד כמה ואין ערך לעושר גשמי וכמה טוב לה היום והיא שמחה ומאושרת בדרך שבחרה ולא חסרה דבר.

החג הסתיים ועמו מן תחושה מעורבת ולא ברורה דבקה בית. אולי אף שמץ של החמצה?! לבית כנסת לא הספקתי להגיע, בלילה הייתי עייפה ולא הספקתי אף פרק תהילים אחד.

ואז, כמין סיכום לכל השיח ביננו, א. שיתפה אותי והראתה לי תמונות מהבית אותו עזבה. התמונות הלמו בי והממו אותי. מה שלא יעשו גם לא אלף מילים.

הבית דומה היה יותר לטירה מדהימה. מאלף ביופיו, בסגנונו ובגודלו. ואז הבטתי בה, באישה הקטנה והגיבורה שעזבה ארמון בלי לדעת מה צופן לה העתיד ומה מצפה לה בהמשך הדרך ובחרה בעם שלה ובתורה שלה – שלנו.

מין רגע של הארה מלמעלה, שגרם לי לומר לילדי: "זכינו לארח השבועות את רות המואביה".