לך תדע למה אריק שרון יצא אליה. מלחמת שלום הגליל
לך תדע למה אריק שרון יצא אליה. מלחמת שלום הגלילצילום: הרניק נתי, לע"מ

הייתי בן תשע כשמטוס של חיל האוויר חלף מעלינו בזמן שהלכתי עם אבא שלי לבית הכנסת בליל שבת.

"בזמן האחרון אני שומע הרבה מטוסים", אמרתי לו.

"נכון", השיב אבא שלי, "פרצה מלחמה בלבנון".

אחר כך אבא גויס ובהמשך חזר בשלום, אבל אני זוכר את השקופיות שריצדו כמעט בכל ערב על מסך הטלוויזיה של הערוץ היחיד שהיה אז, שקופיות עם תמונות של נרות זיכרון ושמות של חיילים שנפלו במלחמה ההיא, שהחלה בט"ו בסיוון תשמ"ב, 6 ביוני 1982. תאריך סמלי אם זוכרים שגם מלחמת ששת הימים החלה ב‑5 ביוני, אבל איזה הבדל בין המלחמות.

כילד, יצא לי לשמוע פה ושם על הכמעט-חורבן שהיה במדינה לפני מלחמת ששת הימים ובמהלך מלחמת יום הכיפורים (הייתי אז תינוק אבל אני זוכר הכול, זאת אומרת שום דבר), מלחמות שנחוו היטב בכל רחבי המדינה ובכל שכבות העם. מלחמת שלום הגליל כאילו התרחשה על כוכב רחוק – האבות היו מגויסים, בטלוויזיה דיברו על "המבצע" (רק אחר כך הוא הסתבך והפך למלחמה), אבל אנחנו כילדים חווינו קיץ שגרתי לגמרי: הלכנו לים, ליקקנו ארטיקים והזענו מהחום, לא מהלחץ. כן, ידענו שיש מקום שקוראים לו קריית שמונה ובו ילדים בגילנו יושבים במקלטים, ולמענם בעצם צה"ל יצא למגר את הקטיושות, אבל אנחנו במרכז הארץ לא הרגשנו מלחמה.

אחר כך התחילו לצוץ שמות כמו סברה, ושתילה, והפגנות, ובגין רוצח, ואריק שרון, וועדת חקירה, וארבע מאות אלף, ובוץ לבנוני, ולאט לאט אנשים הפסיקו להגיד "מבצע שלום הגליל" והתחילו לדבר על "מלחמת לבנון". הראשונה. אז עדיין לא ידעו שתהיה גם שנייה. אבל אני הייתי ילד, ולא ממש הבנתי איך יכול להיות שמישהו חושב שזה לא בסדר לצאת למלחמה למען ילדים ישראלים שיושבים במקלטים.

כמה שנים אחר כך, אני בכיתה ט'. המלחמה נגמרה, צה"ל יושב ברצועת הביטחון, בגין מסתגר בביתו ואריק שרון כבר מזמן התפטר. אוטובוסים של אגד מגיעים לישיבה התיכונית כדי להסיע אותנו לטיול שנתי בהרי אילת. הנהג, בחור צעיר וחייכן, צוחק, מריץ קטעים, מדבר עם כמה שישיסטים על אמונה, על השקפת עולם וגם על פוליטיקה. ואז, תוך כדי השיחה אני שומע את אחד השישיסטים אומר לו בהתלהבות: "אם יש מישהו שאני מעריץ, מישהו שאני ממש מוכן למות בשבילו, זה אריק שרון!".

באותו רגע הכול השתנה. החיוך נמחק מפניו של הנהג. המצח שלו האדים. הוא התחיל לצעוק על שלוש שנים שלקחו לו, על יריות, פיצוצים, חברים שנפלו, על לילות בלי שינה, סיוטים, פחדים, פלאשבקים, על מלחמה בלי תכלית, וכל זה – כך הוא זעק – כל זה בשביל מה? בשביל שיגעון הגדלות של שרון?!

אני זוכר אותו הולך אנה ואנה חסר מנוחה, עולה לאוטובוס, יורד, מצית סיגריה, מכבה אותה, מדליק עוד אחת. המורים ניסו להרגיע אותו, אבל זה היה קשה. בסוף הוא התיישב ליד ההגה, התניע ויצאנו לדרך. במשך כל הנסיעה לאילת הוא לא הוציא מילה מהפה.

זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאולי המלחמה ההיא בכל זאת הייתה קצת בעייתית. נכון, זה הכי מוצדק בעולם לצאת להגן על ילדים שחשופים לירי קטיושות וחדירות מחבלים, אבל שם, בטיול השנתי לאילת, הבנתי שיש גם צד שני. בכל מלחמה יש הרוגים, פצועים, הלומי קרב. אבל מלחמת שלום הגליל הייתה המלחמה הראשונה מאז קום המדינה שנתפסה כמלחמה שאינה מחויבת המציאות. כן, גם בגלל הדה-לגיטימציה מהעורף, וגם בגלל הסיקור המניפולטיבי של הטלוויזיה, אבל גם בגלל שבזמן ששר הביטחון הסביר לממשלה שיוצאים למבצע קצר עם יעדים ברורים, הוא כבר תכנן לכבוש את לבנון ולהחליף בה את השלטון. לשר הביטחון הזה קראו אריאל שרון. אותו שרון שבשנת 2001 התעקש שהמלחמה הזאת הייתה מהמוצדקות שבמלחמות. אותו שרון שארבע שנים אחר כך החריב את גוש קטיף סתם כי בא לו ובלי להניד עפעף. אותו שרון שהערצנו, ובטחנו בו, ושישיסט אחד (ולא רק הוא) היה מוכן למסור את נפשו למענו. בדיעבד התברר שזה היה הדדי – גם שרון היה מוכן שנמסור את נפשנו למענו.

עכשיו לך תדע אם שרון שלח את צה"ל למלחמה בגלל דאגה אמיתית לילדי קריית שמונה, או כדי לכסות על ההרס שהותיר בחבל סיני חודשיים לפני כן, או כחלק מתוכנית מגלומנית שרק הוא היה מודע לה. אבל שם, במלחמת שלום הגליל הראשונה, או איך שלא קוראים לה, נבטו החשדנות וחוסר האמון בפוליטיקאים, שנזרעו במלחמת יום הכיפורים.

35 שנה למלחמה. אנחנו יצאנו מלבנון, אבל לבנון לא יצאה מאיתנו.

כלבלב, הו בידי בם בם

באמצע ליל שבועות הופיע בחצר בית הכנסת כלב פקינז קטן, זקף את אוזניו וכשכש בזנב. הוא כל כך התעניין בהוויות אביי ורבא, עד שבאיזשהו שלב הוא הפך ממש לאחד הלומדים. זאת אומרת נרדם.

בצוהרי החג אני קם לי בנחת, נכנס לסלון ושומע את השטיח נוחר. מבט קצר הבהיר לי שזה לא השטיח, אלא כדור צמר פקינזי שהתכרבל עליו והיה שקוע בשינה עמוקה. טוב, הוא היה עייף אחרי לילה ארוך של לימוד.

בהתחלה חשבתי שאני חולם, אבל אז הבנתי שאני יכול לחלום על זה. על השטיח שלי, באמצע הסלון שלי, באמת היה שרוע כלב קטן וצמרירי ולגמרי לא שלי. אשתי הסבירה שהוא חיכה לה בחדר המדרגות כשחזרה מהתפילה, וכשהיא פתחה את הדלת הוא פשוט נכנס אחריה והקים אצלנו התנחלות בלתי חוקית, ועוד בלי שטראמפ אישר לו.

כינסתי את המועצה העליונה, המונה את אשתי ואותי כמשקיף ללא זכות הצבעה, ודנו בשאלה מה עושים. מצד אחד, משחר ילדותם הילדים מבקשים כלב. מצד שני אנחנו תמיד אומרים לא, ועכשיו היצור השעיר הזה שובר לנו את המילה. מצד שלישי, הוא כבר פה. מצד רביעי, הוא פולש. מצד חמישי הוא חמוד. ומסכן. ועזוב. מצד שישי הוא דווקא נראה מסופר ומטופח. מצד שביעי אין לו קולר ויש לו קרציות. מילא שהוא נכנס אלינו בלי רשות, אבל מה פתאום הוא מביא חברות?

מצד שמיני, שבועות הוא חג של חסד, ומי יודע כמה זמן הוא משוטט ברחובות. הנחנו לפניו קערה עם חלב (שבועות, לא?) והודענו לילדים שבינתיים הוא יישאר תחת חסותנו, אבל מיד עם צאת החג אנחנו מחפשים את הבעלים שלו ומחזירים אותו הביתה, אז שלא ייקשרו אליו. זאת אומרת כן, שיקשרו, אבל אותו. הם אמרו שבטח, וחיבקו ונישקו אותו והזמינו את כל השכונה לשחק איתו ועם הקרציות על השטיח.

המשך יבוא.

לתגובות: [email protected]