להאריך את החצאית לכבוד אימא
להאריך את החצאית לכבוד אימאצילום: שאטרסטוק

מנחם הרים את העיניים מהאותיות הצפופות. "לאן אתה הולך, נתן מאיר'ל?" הוא שולח באוויר לכיוון הבן שלו, שמסתובב ליד דלת הכניסה, עוד מחפש נייר או משהו.

"אני הולך לאסיפה חשובה, אבא, וכבר ביקשתי ממך לא לקרוא לי בשמי הישן. שמי נתן".

מנחם הוריד את העיניים חזרה לאותיות הצפופות של בבא בתרא, מנסה להשקיט בהן את הכאב והכיווץ שמילא אותו מבפנים. הבן שלו מצא את הנייר שחיפש, הבן שלו יצא לאסיפה חשובה, הבן שלו השאיר את הכובע בבית. גלוי ראש הוא יצא אל כיפת השמים. הבן שלו.

הניצנים המדאיגים הופיעו לפני חצי שנה. גיטה הגישה לו ערב אחד כוס תה לשולחן שעליו למד, ונשארה במקומה. שותקת.

שתיקה כזו היא משונה אצל גיטה, שאינה יכולה לעמוד במקום אחד ולדבר רק בנושא אחד. הוא הרים את עיניו ושאל אותה במה העניין. "מצאתי את זה מתחת למזרן של הילד", היא אומרת בשקט ומושיטה לו ספר אפיקורסים. הוא לא שואל איזה ילד. ברור לו מי מהבנים קורא בחשאי מתחת לשמיכה, לילה לילה, ספרים כאלה של בלבול האמונה, ירחם ה'.

הבגדים של נתן מאיר'ל הפכו למודרניים, המעיל הארוך התקצר כדרכם של המשכילים, וגם השם. לא ייקרא עוד שמו נתן מאיר, אלא נתן בלבד. ברבות הימים גם הכובע נעלם, אך אפילו גילוי הראש לא פצע את לבו של מנחם אביו, כמו תיק התפילין שעבר בירושה מסביו לנתן מאיר, ושגיטה מצא אותו מושלך בתחתית מדף חפציו.

זמירות חדשות החל הצעיר מזמר. הזדמנויות, שוויון זכויות, נאורות. דיונים ארוכים ומעייפים נמתחו בין קירות הבית הקטן. נתן היה שב ומתריס בשאלות ללא גבול, והוא, מנחם המותש, היה מוצא את עצמו שב וחוזר על המשפט שבו היה יכול להיאחז: "כי כך כתוב בתורה". נתן היה משלח בו שכך כתוב זו לא תשובה עם היגיון, והיה יוצא מהחדר בסערה.

בסוכות הבא, כשנתן שלו כבר היה מעבר לים, באיזו גימנסיה נוכרית, אחז מנחם בארבעת המינים, נענע אותם בשתיקה וחשב על האתרוג שלו שפשט מעצמו כל ריח וטעם, לבש צורה של ערבה.

***

אם סבא נתן היה רואה אותו, הוא היה מתהפך בקברו. חרוטות בו עיניו הצלולות של הסב שהיה מכריז תדיר שמה שלא רואים בעיניים, אין לו הוכחת קיום. והנה הוא כאן, הנכד של סבא נתן, הולך לקראת כל מה שעיניו לא רואות, ולבו בטוח. חולצה נוספת לתוך המזוודה, גם סוודר לימים קרים. ערימת החפצים המתגבהת במזוודה נערמת לקראת היום המרגש שידע מימיו, היום שבו כפות רגליו יינתקו מעפר הגולה וידרכו על אדמת קודש.

"אתה פה?" אבא הכניס את ראשו לחדרו, "המונית תגיע בשש, שמעת ג'ימי?". הוא הנהן מתוך ערימות הבגדים שנחו על המיטה. הוא כבר נואש מהאפשרות שמישהו מבני המשפחה יקרא לו חיים, כפי שביקש וחזר. בישיבה החדשה בארץ יהיה יותר קל, הוא האמין, פשוט כך הוא יציג את עצמו, כבר מההתחלה. את ג'ימי הוא ישאיר כאן, ועל המטוס יעלה רק את חיים, בן דמותו המתחדשת.

אבא קיבל את התהליך יותר בהבנה, אימא הייתה הסמן הקשה. לא, היא לא הבינה איזה פסול מצא הבן שלה בלימודי הקולג' היוקרתי, ומה הביא אותו לשים איזו ירמולקה מצחיקה על הראש. מילא חתיכת הבד הזאת, אבל הוא בקושי מוכן להכניס משהו לפה, והכי נורא, הוא באמת מאמין שיהיה לו יותר טוב באיזו ישיבה אי שם, רחוק מכולם ורחוק מהבית.

בהתחלה זה היה נחמד שהוא הולך לפעילות בתנועת נוער. נחמד. היא בעד, למה לא, לבלות עם חברים זה תמיד טוב. אבל מפה ועד שמישהו שם ישכנע את ג'ימי שלה להיעלם מהבית? מאיפה נכנסו בו כל הג'וקים האלה? ג'ימי שלה, המוכשר והשנון, שכולם ניבאו לו עתיד מזהיר, הולך לכלוא את עצמו באיזו קוביית חיים אפורה.

היא כואבת, היא מרגישה איך הילד שלה נעלם לה מבין האצבעות, איך איזה איש אחד שיודע לדבר יפה הפך לילד שלה את הלב ואת הראש. עוד רגע והוא כבר נעלם בין העננים, לארץ זרה.

***

אלישיב, השם מתייג אוטומטית, בלי שתרצה. גם אלי לא מציל אותו מהעניין, ובטח לא שיבי. והוא עדיין לא יודע למה הוא לא מסוגל לקום וללכת למשרד הפנים, להחליף בתעודת הזהות את השורה המטרידה הזאת לגיא, או דרור, או משהו. רק לא האלישיב המצלצל הזה. מזל שאבא חיים לא קרא לו צבי יהודה. אבל הוא לא קם, ולא הולך, ומסתפק בכך שזה לא הפריע למאיה שלו לבחור בו.

אז ככה היה כתוב בהזמנה, אלישיב ומאיה, וזה לא היה עם פסוק כמו שאימא חלמה, וגם לא ממש הזמנה כמו שאבא דמיין. הוא ומאיה בחרו במגנט עם תמונה מגניבה שלהם, מחזיקים שלט עם תאריך החתונה ו"save the date". בסדר, אז ההורים שלו לא ידעו איך לבלוע את זה, אז הם ביקשו רשות להוציא עוד הזמנה מטעמם, כדי לשלוח לקרובי המשפחה. מה היה אכפת לו, בכיף שיוציאו, אפילו עם פסוק אם הם רוצים. נכון שכל החתונה הזאת הייתה מין צפרדע שכולם ניסו איכשהו לבלוע, אבל בתכל'ס הוא הקפיד לומר את המילה האחרונה. בסופו של דבר, הוא זה שמתחתן כאן.

החיים אחר כך כבר התגלגלו יותר בקלות. אז הם קופצים להורים שלו מדי פעם באמצע השבוע, חבל להיכנס לשדה מוקשים עם השבתות והחגים. וזהו, הוא מקווה שהם אוהבים את אוריאן הקטנה שלו כמו את כל שאר הנכדים, גם אם אין לה חצאית. אוריאן הקטנה דווקא מאוד אוהבת את סבא חיים. היא אוהבת לשבת על הברכיים שלו ולהתפלא שוב ושוב מהזקן הגדול.

***

מאיה נושמת עמוק. הרבה דברים משונים כבר קרו לה בחיים, אבל לכזה היא לא ציפתה. מתחת למיטה של אוריאן היא מוצאת את החוברת הדקה הזאת. מאיפה בא לילדה שלה הדבר הזה? מילא שהייתה נהיית צמחונית, פעילת זכויות, פעילה פוליטית, הכול היה מתקבל. אבל זה?

מאיה מדפדפת מהר, לקבל כיוון כללי. כן, הדוסים, האימא של הדוסים. מוזר, לא רואים על אוריאן כלום, מילה היא לא אמרה בנושא ולא נצפתה פעילות חריגה. לא שהיא עוקבת מדי אחרי בת השבע עשרה שלה, חשוב לה לתת לילדה ספייס, אבל הנה מה שיצא מאובר ספייס. בערב, אם אוריאן תהיה בבית, הן ישבו לשיחת בירור קצרה. אין לה משהו נגד הדוסים, היא מאוד מכבדת את סבתא אורה וסבא חיים, אבל זה לא החיים שהיא מאחלת לבת שלה.

"את רוצה רוחניות? בכיף", היא בוחשת בגדילים של כריות הספה, "יש לך אירועי תרבות של שישי בערב במתנ"ס, עם הרצאות והופעות, יש הרצאות במרכז לקבלה, נומרולוגיה, יש כל כך הרבה דברים, מה את צריכה את המפגשים האלה שמוציאים חתיכת בצק מהקערה? לא שאני מזלזלת בזה", היא ממהרת לתקן את הרושם, "אבל בחורה אינטליגנטית כמוך יכולה לקבל הרבה יותר".

ואוריאן שתקה, מוללה גם היא ציציות רכות בגדילי הכריות. איך מסבירים לאימא שבאמת רוצה בטובתה, שזה ממש לא הבצק? שהיא נפגשת עם עולם אחר לגמרי, שמדבר למקומות נסתרים בתוכה שמעולם לא הכירה בהם? שמרחב הנשימה שלה התרחב פלאים, והעין שלה על הרגעים הקטנים ביומיום נראית אחרת? והאופק, כמה האופק שלה נמתח.

***

היא הבטיחה לעצמה לא להיות אימא כזאת, ובכל זאת היא מוצאת את עצמה מעירה לעטרה בלי סוף. לפעמים היא כבר משתגעת מעצמה, אבל לא יכולה לשתוק מול הבת שלה.

רגע לפני שעטרה נכנסת הביתה היא נעצרת מחוץ לדלת, להפשיל את שולי החצאית שגולגלה למעלה, להאריך את החצאית לכבוד אימא. ברור לאוריאן שכשעטרה תצא מהבית, היא תעצור לרגע מחוץ לדלת כדי לגלגל את החצאית שוב, שתהיה קצרה, הכי קצרה.

עטרה אומרת לה שהיא לא מבינה, ושכולן הולכות ככה, אפילו כל הדוסיות בכיתה. ושהיא לא מבינה מה בכלל כל הקטע של לרדוף אחריהן ולהעיר להן כל הזמן, כאילו זה יעשה להן חשק להאריך את החצאית. ולמה כולם נתקעים רק על צניעות וצניעות, ולמה אף אחד לא מדבר איתן באותו להט על כבוד הזולת.

ואוריאן שותקת, מגלגלת עלי פילו בשומשום, ורואה בעטרה את דמות עצמה, בת שש עשרה, מרגישה את עוצמות החיים בכל פיסת בשר שנחשפת לאור. עוד מקל בצק מתגלגל לתוך התנור החם. איך היא תסביר לעטרה במילים של אהבה מהי צניעות, כוחו של גילוי וכיסוי, ואיך כל זה יקר ועדין ואהוב, רחוק ממטרד מעיק.

אבל איפה היא ואיפה עטרה. ואיך היא נותנת לילדה שלה לטעום מתיקות של תורה, לאהוב את דבר ה', ולמצוא בתוכה מקום פשוט, של תמימות? ולמה כל המציאות הזאת כזו מסובכת, ומה עשה הדור הזה שככה נראים פניו, ואיך למען ה', הולכת לצאת מכל זה גאולה?

***

היינו שם כולנו, עומדים צפופים למרגלות ההר ונשמותינו פורחות באוויר. מאז נמתחה בעולם כמו מטוטלת דקה. המציאות נעה ונדה. לכאן ולכאן, ישר והפוך. הרחוק והקרוב משנים מיקוד. מתרחקים מההר, לפעמים בועטים בעפרו, ולפעמים קרבים אליו, עד אור האש המלהט.

והמטוטלת נעה על צירה, מחפשת איזון. נעה ונדה עד שיבוא אליהו, וישיב לבבות של בנים ושל אבות. וינוח כל עייף, בתוכו קול שופר הולך וחזק. כי כל ריחוק, סופו געגוע חי למקור הכול.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי