הכתיבה בתקופה הדיגיטאלית השתנתה ללא הכר לעומת ימים עברו. בראיון לרגל שבוע הספר ביומן ערוץ 7 מתייחסת ניבה ברדה, ראש תחום פדגוגיה מבוססת כתיבה במכון ברנקו ווייס, לשינוי הדרמטי שחל ביכולותיהם של בני הדור הצעיר להתבטא בכתיבה. האם בקרוב יתמעטו הכותבים או שאולי רק רמת הכתיבה תרד?
ברדה מבהירה כי היא "מאוד אופטימית" לנוכח ניסיונה המקצועי מול תלמידים ומורים. "האתגר שלנו הוא לתת הזדמנויות, וכשנותנים הזדמנויות מגלים שאין ירידה ביכולת התבטאות של ילדים. הם פשוט צריכים הזדמנויות להתבטא בצורה חופשית ולקבל פידבק נכון.
''אנחנו רואים תלמידים שמתכתבים בסמסים וווטסאפים, כפי שלא היה בדור שלי, כך שיש זיקה לאוריינות כלשהי. אמנם לא מדובר בכתיבה ברמה איכותית וברמה גבוהה, אבל יש בכך בסיס שאתו אפשר להתחיל".
לדבריה אם בתי הספר יודעים כיצד לגשת לתלמידים ממקום קרוב לרוחם ולעולמם תוך תמיכה ועידוד הרי שהתוצאות יגיעו ומגיעות.
"מה שאנחנו עושים בתכנית 'כתיבה מחוללת הבנה' הוא שאנחנו במקשים מהתלמידים לכתוב על מה שפגשו בחיי בית הספר, בחיים האישיים שלהם. אנחנו מבקשים מהם לכתוב באופן שגרתי אחת לשבוע. הם כותבים ומקבלים פידבק על הכתיבה, אומרים להם מה טוב בכתיבה שלהם ולא מוחקים טעויות ולא מתקנים שגיאות כתיב. לאט לאט אנחנו מצליחים להעצים את הכתיבה שלהם וגם אותם באופן אישי.
"לאט לאט הם מסירים את המחסומים שנבנו לאורך השנים כשאמרו להם מה לא טוב בכתיבה שלהם ולפי אילו חוקים צריך לכתוב. כשהם רואים שהם עושים משהו טוב הם מבינים שיוכלו בכתיבה להשיג מטרות חברתיות, כמו ריגוש דרך סיפור ושכנוע במכתב. אנחנו מחזירים אותם למקום שבו כתיבה מייצגת זיקה כלשהי בין בני אדם והכתיבה נתפסת בעיניהם לא כעינוי ועונש כפי שהם רואים אותה בתחילת השנה".
"הרעיון הוא לתת להם הזדמנות לכתוב בכיף ואז הם מגלים שלא רק דרך ווטסאפ אני יכול לתקשר בכתיבה בעולם", אומרת ברדה המציינת את חשיבות הכתיבה בכל תחום בו ניגשים התלמידים לבחינות הבגרות, כך שהידיעה כיצד נכון לכתוב תשובה ולנסח משפטי פתיחה מהווה גם כלי עזר בעולם ההישגיות הלימודית.
באשר לפער הטבעי בין מי שמחובר לכתיבה למי שאינו כזה, אומרת ברדה כי "נכון שאלה שכיף להם לכתוב מתחברים יותר לתכנית, אבל אנחנו עובדים גם מול נוער אתגרי וחינוך מיוחד והיעד הוא להגיע לכולם. על האתגר הזה אנחנו לא מוותרים.
''אנחנו צריכים לבנות מהלכי עבודה שיתאימו לכל אחד. חד משמעית, אחרי תקופה של חודש-חודשיים שבהם אומרים לילד מה טוב במה שהוא כתב, כולם נפתחים והחששות מוסרים ומתחילים לכתוב ולהתבטא. כולם אוהבים מילה טובה והיא כלי להביא אותם לכתיבה טובה".
דרכי לימוד הכתיבה, מציינת ברדה, מותאמות לצרכיהן הלימודיים של המורות, אם כתיבה סיפורית אישית או כתיבה עקיפה או כתיבה עיונית ואחרת. "אנחנו מנסים לתרגל כמה שיותר סוגות", היא אומרת ומציינת שלא גילתה הבדל מהותי בין כתיבת בנים לכזו של בנות.
ומה לגבי המורים שאינם מגיעים מתחומי ההבעה ונדרשים להתייצב מול טקסט של תלמידים ותלמידות? "להרבה מורים יש רתיעה מכתיבה. מורים למתמטיקה לפעמים לא מתחברים לכתיבה ופתאום כמחנכים הם צריכים לתת משוב לטקסטים של ילדים, והם לומדים לעשות את זה.
''הם מקבלים מאיתנו ליווי והנחיה איך לכתוב משוב, ממש ברמת המילה במילה, כותבים יחד משובים, וכשהם רואים שהילדים נפתחים ומייצרים איתם דיאלוג דרך הכתיבה הם מבינים את העוצמה שבתהליך. הכיף הגדול הוא להמיס התנגדויות גם בקרב תלמידים וגם בקרב מורים".