קריאה היא הרגל שצריך לטפח מינקות
קריאה היא הרגל שצריך לטפח מינקותצילום: ISTOCK

לרגל שבוע הספר אבקש להתייחס לאותו דור שאותו אנו נוהגים לכנות כ"דור המסכים", כאשר אנו לפעמים מוותרים מראש על לנסות להפוך אותם גם לתולעי ספרים.

אבל דווקא היום, בעידן שבו הכל מהיר כל כך, חשוב עוד יותר לגדל ילדים קוראים. ילדים קוראים יהפכו לנערים קוראים ולמבוגרים קוראים, ולא יתקשו בעתיד לנסח גם תשובה עמוקה ולא שטחית במבחן בספרות, בהיסטוריה, באזרחות, בתנ"ך ובכל מקצוע עיוני אחר בבית הספר היסודי, התיכון ואפילו בהמשך לימודיהם האקדמיים.

קריאה היא הרגל שצריך לטפח מינקות. בתחילה אנו שרים לתינוק שנולד שירי ילדים ושירי אצבעות ומדברים אליו ובשלב בו הוא כבר יושב בגיל שישה חודשים בערך, אנו מתחילים לחשוף אותו לסיפורים קצרצרים עם איורים ברורים וגדולים.

במסגרת עבודתי כמרצָה במכללה אני נתקלת לעיתים בסטודנטית המתקשה להתנסח בכתב או בעל-פה וממליצה לה להתחיל לקרוא. כאשר היא אומרת שקשה לה, אני מפנה אותה לספרי ילדים ואחר כך לספרי נוער ולבסוף לספרות למבוגרים.

הסטודנטית עוברת חוויה מתקנת של שנים ארוכות בהן הייתה מנותקת מספרים ולאט לאט מתקרבת שוב לעולם הספר. סטודנטיות שלקחו את עצתי ברצינות העידו בפניי, שאכן פתאום נפתח להן איזשהו מחסום וכעת הן מדברות יותר ברצף וביותר משפטים משמעותיים בשיח שלהן וגם הכתיבה הפכה לזורמת ולקלילה יותר.

כבר לא קיימת "התקיעוּת" הזו שאפיינה אותן קודם לכן. חלקן הודו שהן התרחקו מעולם הספר כי הכריחו אותן לקרוא או הפכו את הספר והסיפור למקצוע שחייבים ללמוד לבגרות או למבחנים אחרים ולכן הפך למאוס. עלינו ללמוד מכך שמגיל הקטן עלינו לשדר לילדים שספר הוא הנאה ולא חובה.

להקראת ספרים לילדים על-ידי ההורים או לקריאה משותפת של הורה וילד קיים יתרון מובהק לעומת קריאה מספר דיגיטלי במחשב או הקראת גננת בגן. בשני המקרים הללו, אין אפשרות למחשב וגם לא לגננת המקריאה בפני קבוצה גדולה של ילדים לחבק את הילד תוך כדי הקראה.

כאשר הילד יושב קרוב אלינו ונהנה מהחמימות שלנו, מהליטוף הקל, מהקרבה הנושאת בתוכה גם את ריח גופם של ההורים, חוויית הקריאה נחקקת בראשו כחוויה רב חושית, שתלווה אותו גם שנים רבות לאחר בגרותו.

הספר מתקשר אצלו תמיד בתודעה כזיכרון נעים של שעת ביחד משותפת עם הורה אהוב. ולכן, גם ילדים שכבר קוראים לבד יכולים ליהנות ממבוגר שמקריא להם או מקריאה משותפת ובכך למצוא זמן איכות משמעותי בין ההורה לילד ונושאים משותפים לשיחה.

עבור ילדים צעירים ופעוטות, זמן הקריאה המשותפת הוא קרקע נהדרת לטיפוח הקשר בין המבוגר והילד, לעידוד אהבת הקריאה ולקידום מיומנויות רגשיות וחברתיות שהחשיפה לסיפורים, לדמויות ולשפה מזמנת עבורם.

בנוסף, הקצב והנימה האישית שהורה מביא מתוכו לסיפור ההולך ונרקם בינו לבין ילדו אין שום תחליף במחשב מספר, בדיסק מספר ואפילו בגננת או מורה מספרת. זאת כמובן כשההורה קורא ומשחק את הסיפור ולא קורא בקצב מונוטוני אלא משנה את הטון והאינטונציה בהתאם לכתוב בסיפור.

סיפור לילדים צריך לשחק. לא חייבים להיות שחקנים גדולים, פשוט לתת לקול שלנו להיות עצוב כשעצוב ולהיות שמח כשמח בסיפור ולהיות מודאג כאשר משהו מדאיג קורה וכך הלאה. קצב מונוטוני וחסר חיים ישעמם את הילד והוא יאבד מהר עניין. הוא גם ירגיש שההורה מספר כדי לצאת ידי חובה, הוא לא ממש שם איתו בעולם הדמיוני של הסיפור.

יש הורים המרגישים ילדותיים ומתביישים לספר לילד בתיאטרליות. בעיקר אם מקשיבים להם אנשים נוספים. חבל. הם מחמיצים את אחת מחוויות הילדות הגדולות ביותר של ילדם. בבגרותו הילד ישכח אירועים רבים, קטנים כגדולים, שחווה במשך שנות ילדותו. אך יש חוויות משותפות עם הורים שילד לא שוכח לעולם.

כמו למשל טיולים עם הורים והקראת ספרים משותפת עם הורים. אין ספק שקשה מאד להתחרות באלמנטים מוזיקליים ובאיורים זזים שיש במדיה בשעת הקראת סיפור מבחינת הילד.

אך מבחינתנו - דווקא הקצב האיטי, המגע עם דפי הספר הוא זה שנותן את החוויה החמה, החיה והמשמעותית יותר לילד והוא זה שמפתח את הקשב, שכל כך חסר לילדים בעת האחרונה בגלל הקצב המהיר של העולם הדיגיטלי, שלא תמיד מתאים לקצב של הילד הפרטי שלנו.

כדי שהחוויה תהיה באמת מתאימה לילדים ומשמעותית עבורם, עלינו לשים לב למספר דברים ולענות לעצמנו על מספר שאלות (דבר המחייב כמובן קריאה מהירה של הספר לפני רכישתו בשבוע הספר או לפני לקיחתו מהספרייה): האם השפה בספר קשה מידי עבור גיל הילד ורמתו? אפשר לפרש כמה מלים קשות בספר, להעלות את הרמה השפתית של הילד, אבל כאשר אנו נאלצים לעצור בכל משפט ולפרש, הילד מאבד עניין.

הדרך הטובה ביותר לפרש מלה קשה היא לא לעצור ולשאול את הילד אם הוא יודע את פירוש המלה, אלא מייד לתת מלה נרדפת קלה יותר למלה הקשה. למשל אם קוראים סיפור על אילן אפשר לקרוא "פעם היה אילן עתיק" ומיד לומר בסמוך למשפט זה: "פעם היה עץ זקן". האם העלילה מעניינת? הילד יהיה מסוגל להבין את ההתרחשות? התכנים הם מעולמו של הילד? האם האיורים בספר מעמיקים, מאתגרים ומשלימים את הסיפור? האם יש בספר ערכים שהיינו רוצים או לא היינו רוצים להקנות לילדים?

למשל: תפיסות סטריאוטיפיות שאינן מקובלות עלינו, ערכים של שוויון וצדק שהיינו רוצים שהילד ייחשף אליהם וכדומה? האם הספר מציף רגשות של ילדים - פחד, קנאה, כעס, שנותנים לנו פתח להבין את רגשותיו של הילד המקשיב לסיפור?

בסוף הסיפור אפשר לפתח שיחה קלה עם הילד ולנסות לקשר בין הספר לבין חייו: האם היית ממליץ לחברים לקרוא את הספר הזה? האם היית נוהג אחרת מגיבור הסיפור? היית משנה את הסוף? האם הסיפור מזכיר לך מקרה דומה שקרה לך או לאחד מחבריך?

הסופר ס. יזהר אמר פעם באחד הראיונות עמו לגבי הקראת ספרי ילדים: "שעורי הספרות החשובים ביותר, ואלה שעושים את קורא הספרות הטוב, הם הסיפורים לילד הקטן. סיפורי אמא, סיפורי אבא, ומי שיתכוון לפתח עולם עשיר לפני הצעיר כשיגדל, יתחיל בשירי ערש ובסיפורי היום יום. סיפורים שהומצאו בן רגע וסיפורי אגדות העולם. ומאלה יבואו הדיווידנדים הגדולים ביותר לעתיד לבוא. יותר מכל שיעורי בית הספר".

הכותבת היא ראש החוג לגיל הרך במכללת שאנן הדתית האקדמית לחינוך בחיפה