מאמינים שהצל נוצר מהאור?
מאמינים שהצל נוצר מהאור?צילום: ISTOCK

רות מקרבת את הפנים למראה. מתקנת את המסקרה עוד קצת. שאף ריס לא יהיה דבוק, שלא יהיה גוש שחור, אפילו לא קטן. היא מתבוננת בפנים שלה בריכוז. מוודאת ששום דבר לא התפספס, שאין אף שערה לא במקום, שלא שכחה לכסות אף נקודה במייק-אפ. מתקנת עוד קצת את האייליינר.

האיפור לפני דייטים לוקח לה לפחות חצי שעה. לפעמים היא מתפלאת מעצמה, מאיפה יש לה את הכוחות להשקיע כל כך לפני עוד דייט ועוד אחד, כבר עשרות פעמים. כשהיא חוזרת מפגישה לא מוצלחת, בא לה פשוט להעיף את המסכה הזאת מהפנים שלה. למה אני צריכה להשקיע כל כך? היא כל פעם תוהה לעצמה. אבל היא לא מצליחה להפסיק. לא מסוגלת להופיע לדייט בלי להרגיש שההופעה שלה מושלמת.

רגע לפני שהיא יוצאת מהדירה, היא קולטת את ערימת הבגדים הענקית שנמצאת על המיטה. הערימה הזאת תחכה לה בסבלנות עד שהיא תחזור, תקפל בגד בגד בדייקנות ותחזיר למקום, למרות העייפות.

הם נפגשים בבית קפה קטן במרכז העיר. היא נכנסת, ומבטה קולט בחור שיושב לבד בשולחן צדדי. נראה לגמרי מתאים לתיאור של חברה שלה. אפילו יותר טוב.

"שלום, אתה יוסף?" היא שואלת בביישנות מה.

"כן זה אני. את רות?" הוא שואל למרות שכבר יודע את התשובה.

הם ישבו בבית הקפה הקטן ארבע שעות. אחרי המבוכה הרגילה של ההתחלה, השיחה זרמה בנעימות. רות כמעט לא שמה לב לזמן שעבר, עד שניגשה אליהם המלצרית ואמרה שנשארו עוד 10 דקות לסגירה. הם התנצלו, ויוסף השאיר לה על השולחן טיפ גדול מהרגיל.

גם הפגישה השנייה הייתה טובה מאוד. הפעם הם נפגשו בחוץ, ויוסף הביא להם פק"ל קפה. רות מצאה את עצמה מרותקת לשמוע אותו. וגם הוא ידע להקשיב ולשאול שאלות לא רע בכלל. הייתה רק תקרית אחת לא נעימה. כשהוא אמר לה בעדינות לקראת סוף הפגישה שיש לה משהו קטן ליד הפה, רות הרגישה שהיא מסמיקה עד שורשי שערותיה. הוא הופתע מעוצמת התגובה שלה. "זה בסדר שאמרתי לך שיש לך לכלוך קטן?" הוא שאל. "כן, בטח שזה בסדר, אני רוצה שתגיד לי דברים כאלה" היא אמרה, מנסה להשתלט על הסומק הארור הזה שמסגיר אותה בכל פעם.

היה גם דייט שלישי. ורביעי. וחמישי. ושיחות טלפון. היא סיפרה לו הכל על העבודה שלה. על החברות הטובות שלה. על המשפחה שלה. חוויות מהתיכון ומהשרות הלאומי. הם דיברו גם על הלימודים שלו והחברים והחלומות והתוכניות שלו לעתיד. הם דיברו על הכל.

הקשר התקדם. רות הרגישה שהיא הולכת ונקשרת אליו. זמן האיפור לפני כל דייט התארך. גם ערימת הבגדים על המיטה גדלה.

"רות, אני צריך לספר לך משהו" הוא אמר לה באחד הערבים שהם נפגשו, בערך חודש אחרי שהם הכירו.

הוא נעמד. השעה הייתה שעת בין הערביים. קרניים אחרונות של שמש הציצו ממערב, כמה דקות לפני שהאור ייעלם לחלוטין.

"רות, את רואה את זה?" הוא הצביע על הקרקע שלפניו. הוא ראה את המבט המבולבל שעל פניה.

"את רואה את הצל שלי?" הוא שאל. רות הסתכלה שוב. היא ראתה את הצל שלו, ארוך ורזה.

"רות, את מאמינה שהצל נובע מהאור?" הוא הסתכל עליה במבט רציני.

רות לא הבינה. ברור שהצל נובע מהאור. אם אין אור אין גם צל.

"אני מתכוון לזה שהצל הוא חלק מהאור ממש. שייך אליו.

את מאמינה רות, שלפי גודל האור של האדם, כך יהיה גם גודל הצל שלו, וההפך?".

רות הרגישה שהיא מתחילה להבין לאן הוא חותר.

"אני... כן. אני חושבת שאני מאמינה בזה".

"אז אם את מאמינה בזה, אני יכול לספר לך על המשפחה שלי" הוא אמר.

הוא כבר סיפר לה על המשפחה שלו. באופן כללי. אבל הפעם רות הרגישה שהוא רוצה לספר לה משהו אחר. "אתה לא חייב אם זה קשה לך" היא אמרה לו בשקט.

"אני יודע שאני לא חייב. אבל אני רוצה". והוא התחיל לספר. על הקשיים הכלכליים שאבא שלו נקלע אליהם. והמשבר שהוא עבר בעקבות כך. והמחלה של אמא שלו. לא זו הפיסית.

הוא דיבר במשך יותר משעה. ורות הקשיבה. מדי פעם שאלה משהו, והמשיכה להקשיב.

כשהוא סיים לדבר, ניכרה ההקלה על פניו. השתרר שקט.

"רות, תגידי משהו" הוא ביקש.

אבל רות לא הצליחה. זה לא היה הסיפור שהוא סיפר לה. לא זה מה ששבר אותה. היא הרגישה שזה רק מעצים את דמותו בעיניה. הוא עבר כל כך הרבה, ואין ספק שזה גרם לו להיות כל כך מיוחד.

זה היה משהו אחר. היא הרגישה גוש שהולך ומטפס במעלה הבטן שלה, מכווץ אותה מפנים. לחץ. היא לא הצליחה להבין ממה היא לחוצה כל כך.

"אני... אני צריכה קצת זמן". היא גמגמה. היא ראתה שהוא נפגע. ציפה ממנה לתגובה אחרת. אבל היא הרגישה שהלחץ פשוט משתלט עליה, מכריע אותה. הבטן כאבה לה בטירוף.

כשהגיעה בחזרה לדירה, היא התחילה ישר לקפל את הבגדים. היא חייבת להירגע.

רות ניסתה להבין מה קרה לה. היא אף פעם לא הגיעה לרמת פתיחות כזאת בקשר. אף פעם לא הרגישה רמה כזאת של אמון.

והפתיחות הזאת... הלחיצה אותה מאוד. הפחידה אותה.

כל הלילה הטריפו אותה המחשבות. היא לא הצליחה להירדם. ולא הצליחה להבין מה קורה לה.
קצת לפני שהאיר היום, רות קמה מהמיטה. היא נעמדה מול המראה.

פניה הנקיות מאיפור הביטו בה.

"ממה את מפחדת רות?" היא שאלה את עצמה בקול. קולה הדהד בתוך השקט.

ואז, זה היכה בה. כמו ברק. היא התקפלה מעוצמת ההבנה, מעוצמת הזיכרון.

היא מפחדת. מפחדת מאוד שהוא יגלה מי היא באמת.

היא הבינה פתאום את הלחץ שהלך וגבר ככל שהוא המשיך לדבר. כמה שהוא פותח יותר, ככה גם היא צריכה להיפתח. והיא לא יכולה להיפתח באמת. לעולם.

היא הצליחה עד עכשיו לשחק כל כך טוב. לשחק את המושלמת. את השמחה. את הטובה.

היא אף פעם לא סיפרה לאף אחד מה קרה לה. סגרה את זה חזק חזק בתוך קופסא. אף פעם לא פתחה את זה, גם לא בינה לבין עצמה.

ופתאום הזיכרונות היכו בה במלוא העוצמה. הכאב, ההשפלה, הבושה, האשמה. האשמה שאף פעם לא הפסיקה ללוות אותה. הכל חזר אליה, חי כל כך.

לא. היא לעולם לא תוכל לספר על זה. לאף אחד. אין סיכוי.

היא מעדיפה להיפרד ממנו ולא לספר לו.

קרני השמש הראשונות חדרו מבעד לחלון החדר. האירו את האפלה.

פתאום, משהו תפס את עיניה של רות. זה היה הצל שלה, על הרצפה של החדר.

"את מאמינה רות, שהצל נוצר מאור?" מילותיו של יוסף הדהדו בתוכה

הצל הוא חלק מהאור עצמו.

ואולי... אולי גם הצל שלה הוא חלק מהאור שלה?

אולי גם לה יש משהו גדול לגדול בעולם, ובגלל זה הצל שלה כל כך גדול?

המחשבות האלה היו חדשות לה. הייתה בהן תקווה.

----

הכותבת היא ראש מכון "עומק הקשר" שעל יד "מכללה ירושלים". מכון עומק הקשר הוא המרכז להדרכה ואימון לקראת זוגיות.