לחפש צוהר
לחפש צוהרצילום: שאטרסטוק

בכל התקופות שבהן ביליתי זמן במרפאות פוריות, בלט לי השקט. עשרות נשים באולם המתנה, רובן לבד, חלק עם בני זוג. יש מעט לחשושים בין בני זוג, פה ושם דיבורים, בעיקר על אורך התור. אבל בגדול – שקט ודממה. ובפנים הלב זועק.

השתיקה ממשיכה גם שעתיים אחר כך, בעבודה. שוב שתיקה, לא משתפת, מתנהלת כרגיל. בפנים מצויה במתח ובציפייה לשיחה מהמרפאה לקבלת הנחיות. השתיקה הזאת נוכחת גם במפגשים משפחתיים או חברתיים. קיים פער אדיר בין השיחות שעתידות להיות עם בצבוץ הבטן ההריונית, לשתיקה הגדולה שקיימת כל עוד אנחנו לא שם.

הדממה הזאת, במרפאה, בעבודה, בחיים, מסמלת את השתיקה הקיימת סביב טיפולי פוריות.

בשבילי שתיקה זו הייתה כואבת והביאה בדידות. יחד עם זאת הדיבור אינו פשוט. האם זר יבין זאת? האם יש לי כוחות נפש לשתף בתהליך שאני עוברת? לדעת שגם אחרים תוהים האם הטיפול האחרון הצליח? מחירים של דיבור ומחירים של שתיקה.

גילוי והצלה

במסכת מגילה מסופר על רבי יוסי שראה סומא הולך בלילה עם אבוקה בידו. תהה רבי יוסי: מה מועילה אבוקה לסומא? שאלו, וכך ענה הסומא: "כל זמן שאבוקה בידי - בני אדם רואין אותי, ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין".

בסדנאות שלי עם נשים שמתמודדות עם אתגר הפוריות אני מביאה את הסיפור הזה, ודרך הטקסטים אנחנו מדברות על חיינו. מתוך סיפור זה עולה שיח מרתק על מחירים של שתיקה ומחירים של שיתוף. סומא שהולך עם אבוקה מצד אחד חושף את פגיעותו ומצד שני מזמין לתמיכה.

ההליכה עם אבוקה היא אמירה. יש בה חשיפה, הצהרה "אני בטיפולי פוריות", "לא הולך לנו". זהו צעד שאינו פשוט לכל אחד או אחת, יש שהוא כרוך בתחושות של בושה ואשמה. החשיפה מעוררת חששות מהשיתוף – האם יועיל? או שארגיש חוסר הבנה, חוסר כבוד לפרטיות שלי? אולי ארגיש עוד יותר לבד כי אחרי ששיתפתי עדיין איני מרגישה מובנת?

לצד כל זאת, דבריו של הסומא מבטאים בעיניי באופן מופלא את האפשרות שנפתחת – "בני אדם רואין אותי"! הדיבור משחרר מועקה, כבר אין הסתרה ואין העמדת פנים, יש יציאה מסוימת מהבדידות, ויש אפשרות לשותפים לדרך. אך פרט לכך שיש פה מתנה למשתף, יש פה גם מתנה למי שלצדו. אני מספרת לקרוביי שאני רוצה מהם משהו, אני יכולה להגיד להם למה אני זקוקה. אני יכולה גם להגיד מה איני רוצה, ואיזו רגישות אני מבקשת.

פתחי לך צוהר

מאז שאני בתחום של ליווי נשים בטיפולי פוריות, הרבה חברות שואלות אותי מה נכון להגיד למישהי שמצויה בניסיונות להרות או בטיפולים. יש הרבה חשש מה להגיד ואיך לגשת. אני חושבת שההצעה להיעזר באבוקה, לספר לאחר משהו ממה שאת מצויה בו ומה את מבקשת, היא אפשרות שמיטיבה עם שני הצדדים.

הבעל שם טוב בפירושו את הפסוק "צוהר תעשה לתיבה" אומר שלעתים התיבה, המילים שלנו, סגורות ואטומות, הן מותירות אותנו בחושך ולכן יש לחפש פתח, צוהר, שיאפשר למילים לגלות את הנסתר. ה'דגל מחנה אפרים', נכדו של הבעש"ט, מסביר כי ברגע שאדם מדבר בכוונת לבו, אז נפתח הצוהר. כשיש דיבור לב אל לב יש יציאה מהחשיכה וצוהר אל האנשים שלצדנו. דיבור אחד שכזה בחדר ההמתנה, באירוע המשפחתי או במפגש עם השכנה, בכוחו להפר את השתיקה ולהזמין שותפות.

הכותבת היא מנחת קבוצות, מעבירה סדנאות 'מדברת על לבה' – מפגשי שיח ולימוד לנשים באתגר הפוריות.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי