לפעמים כשמעירים לנו הערות זה רק כדי לכוון אותנו ולעזור לנו
לפעמים כשמעירים לנו הערות זה רק כדי לכוון אותנו ולעזור לנואיור: עדי דוד

פעם שיחקנו משחק: ניסינו למצוא לאיזה בעל חיים דומה כל אחד מהאחים והאחיות. לא חיצונית, כמובן, אלא באופי. לגבי רועי, כולם הסכימו שקוף הכי מתאים, כי איפה שרק אפשר הוא מטפס ונתלה. גם על בת עמי הקטנה לא היה ויכוח: היא חתלתולה רכה ומתפנקת שכולם אוהבים לחבק ולנשק. ונעה האומנותית והעדינה נראתה לנו כמו פרפר.

"ומה אני?" שאלתי, סקרנית לדעת מה התכונה שהכי בולטת בי.

"קיפוד", אמר רועי.

"קיפוד", הנהנה נעה.

"קיפוד?!", קפצתי בעלבון, "איזה מין חיה מצאתם לי! זה ממש מגעיל מצידכם. חבל שהסכמתי שתהיו כאלה חיות שוות".

רועי ונעה פרצו בצחוק. "את רואה? בדיוק לזה התכוונו. רק אומרים לך מילה, ואת מוציאה את הקוצים שלך ומתעצבנת".

למרות שבאמת די נפגעתי, הבנתי שהם קצת צודקים. אני שונאת ביקורת. ממש לא מסוגלת לשמוע שאנשים אומרים לי מה טוב ומה רע במה שאני עושה. מה זה עניינם בכלל? כשהגעתי הביתה עם התעודה של מחצית א', למשל, השארתי אותה בתיק ולא הראיתי אותה לאף אחד. אולי תצחקו עליי, אבל אפילו אני לא הסתכלתי. ידעתי שלא כל כך הלך לי בחשבון, וגם במולדת הייתה איזו עבודה ששכחתי להגיש, וממש לא רציתי לראות את הציונים הלא מושלמים, וגם לא את ההערות של המורה. רק אחרי הרבה לחץ מאמא, שהסבירה שהיא חייבת לראות כדי לחתום, נתתי להורים להציץ, אבל עדיין לא הסתכלתי בעצמי.

"רעותי, התעודה שלך נהדרת", אמא אמרה. "בעברית יש לך מאה וגם בהיסטוריה, ובאנגלית יש לך תשעים, שזה ציון יפה מאוד. רק בחשבון המורה כותבת ש..."

סתמתי את האוזניים. "אמא, אני לא רוצה לשמוע", הבהרתי לה. "אני יודעת שבחשבון פישלתי, ואני אנסה לתקן. את יודעת שאני לא סובלת ביקורת", ולא עזר כלום.

לקראת החופש הגדול, נעה ואני רצינו לשפץ את החדר המשותף שלנו. אחרי דיון ארוך החלטנו לצבוע את הקיר בסגול בהיר, ולהוסיף למעלה פס רחב בצבע טורקיז. "זה יהיה מהמם", אמרתי לנועה, "אבל איך עושים שהפס יהיה ישר?"

"זה פשוט מאוד", הסבירה אחותי, "מדביקים על הקיר שני פסים של נייר דבק עבה, וביניהם צובעים את הטורקיז. אחר כך מקלפים את ניירות הדבק, ויוצא פס ישר לגמרי!"

היא עלתה על כיסא, ומתחה מצד אחד של הקיר לצד השני פס נייר דבק. "עכשיו את הפס השני", היא אמרה, והתחילה למתוח עוד פס.

"אה, נעה", אמרתי לה אחרי רגע, "את מדביקה את הפס עקום. התחלת להדביק את זה קצת בזווית, וזה לא מקביל לפס הראשון".

נעה התבוננה בי מלמעלה. "סליחה", היא אמרה. "מי כאן מבין באומנות, את או אני? באיזו רשות את אומרת לי מה לעשות? לא נראה לך שאני יודעת לבד?"

"אבל נעה", ניסיתי שוב, כי ראיתי שהפס ממש, אבל ממש יוצא עקום, אבל היא התעצבנה עליי. "אמרתי לך שאני יודעת מה אני עושה!", היא אמרה, והמשיכה למתוח את הנייר שהלך והתעקם. החלטתי לשתוק, ולחכות שתראה לבד.

כשהיא ירדה מהכיסא והסתכלה היא עשתה פרצוף. "אני לא מבינה למה כל כך לא רצית לשמוע אותי", אמרתי לה. "אני עומדת בצד, רואה מה את עושה, ובסך הכול רציתי לכוון אותך כדי שייצא ישר! לא היית צריכה לקחת את זה באופן אישי".

"אהה!" אמרה נעה בנימת ניצחון, "ישמעו אוזנייך מה שפיך מדבר. ומה את חושבת שהמורה רוצה לעשות כשהיא כותבת לך הערות בתעודה, מצחיקונת אחת?"