איה קרמרמן
איה קרמרמןצילום: דניאל רצאבי

בשעה לא טובה וממש פחות מוצלחת, לפני כמה שנים דאע"ש נכנס לחיינו.

לא שהזמנו אותו, הוא פשוט החליט ש"הגיע זמן הגאולה". העולם הזדעזע, וזו בדיוק הייתה כוונתם. כל יחצן מנוסה יודע שמוצר טוב חייב שיהיה לו בידול מהאחרים. שיהיה את האקסטרה-אלמנט הייחודי, שמרים את קרנו מעל כולנה. ודאע"ש הצליחו בגדול.

סרטון אחד, מזעזע במיוחד, המציג עריפה ברברית של ראשי שבויים - והשם שלהם כבר נודע בכל בית בעולם. אף אחד לא יכול היה להישאר אדיש מול האכזריות האיומה שלהם. לפני כל שידור של סרטון חדש מבית יוצרם של המנוולים, קרייני החדשות הזהירו את קהל הצופים מפני תוכן גרפי קשה לצפייה. הזהירים שבעורכי החדשות אף טשטשו את הזוועות עם פיקסלים ובועות שחורות. והעולם צפה בַּאימה בְּאימה.

ההצלחה הכי גדולה של דאע"ש בעיניי, היא לא רק ההרג וההרס שהם מיטיבים לזרוע בכל מקום שהם מגיעים אליו, וזה לא רק הטרור והזוועות שהם עושים בכל מי שמזלו הרע מזמן לו פגישה איתם. כל אלו איומים בפני עצמם, אבל ההצלחה שלהם היא שהם הצליחו להפוך את כולנו לקהים, קרי מזג, חסרי חמלה. הפכו אותנו למורגלים לאלימות הדאעשית שעוטפת אותנו. אם לפני שנים אחדות היינו מזועזעים עד עמקי נשמתנו מצפייה במוות של מישהו, היום אי אפשר לפתוח את דף החדשות של האתרים הגדולים בלי להיתקל במילים "תוכן גרפי קשה לצפייה".

הבחורה שניסתה לעשות סלפי ונפלה אל מותה המתועד. זהירות, תוכן קשה לצפייה. אדם שדיבר בטלפון ורכבת דרסה אותו. זהירות, תוכן קשה לצפייה. גננות חובטות ובועטות בילדים, מטפלים מכים זקנים, אנשים מתעללים בכלבים, הרוצח שהעלה לפייסבוק שלו את רצח חברו, פגיעה מינית בנשים. זהירות, תוכן קשה לצפייה.

איפשהו מישהו כנראה ראה בלופ את סרטוני דאע"ש המבחילים והבין שזה ממכר. מישהו הבין שאחרי כמה זמן הוא לא באמת מבחין בין תוכן מציאותי לתוכן דמיוני, שממש נראה חי. שאנחנו גם ככה רואים סדרות פופולריות עקובות מדם ורוויות אלימות. וחמור יותר, מישהו הבין שתוכן קשה מעלה את מספר הצפיות, שתוכן קשה זה אחלה רייטינג שבעולם. מישהו החליט להציף את העיניים שלנו בתוכן גרפי קשה לצפייה. והרי אנחנו חיים בעידן שמקדש את חופש האינפורמציה, שחוגג את שחרור הידע והנגשתו להמונים, אז מה זה קצת תוכן קשה שמתערבב בבליל האינפורמציה הזורמת בכף ידנו?

הכול מתחיל בכף היד

בשבוע שעבר נרצחו ארבע נשים בישראל. כמה לא כיף לקרוא על זה? בואו נגיד את האמת, אם ארבע נשים היו נהרגות בתאונות הדרכים, התקשורת הייתה מפציצה בכותרת בסגנון "קטל הדרכים ממשיך להכות". אם חס ושלום הן היו נרצחות על ידי מחבלים בני עוולה, כולנו היינו נרעשים במינימום, וחוזרים להסתובב עם גז מדמיע במקסימום. בעיתונים, בחדשות ובמוספים היו אין ספור כתבות עם השכנים, החברים והאוהבים, שמספרים על אילו נשים יקרות אבדו לעם שלנו. כמה מיוחדות הן היו, ואיך אין אדם בעולם שיוכל לקחת את מקומם. לא במקרה הזה. ארבע נשים נרצחו על ידי בני זוגן, ואנחנו מעדיפים להתעסק במחירי הקייטנות, בקיצור מאסרו של אולמרט ובשאלה למה השרה מירי רגב החליטה להניף בעצמה את גביע המדינה בכדורסל. על אף אחת מהנרצחות לא שמענו כמה יפה הייתה נשמתה. לא הכרנו את הוריה או חבריה, ואני די בטוחה שאת שמן איש מאיתנו לא יזכור לעולם. גם ההפגנה שהייתה במוצ"ש שעבר נגד האפתיות ממחישה דווקא את חוסר החיבור שלנו עם נושא.

ובאמת שאתם קצת צודקים שלא בא לכם להתעסק בזה. יש מיליון סיבות ותירוצים למה לא להמשיך לקרוא. זה לא קשור אלינו, הן לא משלנו. זה בגלל כבוד המשפחה אצל הערבים, או אצל האתיופים. במגזר שלנו זה לא קורה. אצלנו האישה היא עיקר הבית, אשת חיל. אצלנו מלמדים שלום בית, ועוד ועוד תירוצים למה אנחנו לא מתחברים לסיפור. למה אנחנו לא קשורים אליו. אז זהו, שכן. ולא, אני לא מתכוונת להפנות אצבע מאשימה לממשלה, לגורמי הרווחה, למפכ"ל או לשר ארדן. אולי כי אני לא מאמינה בהם או סומכת עליהם שהם יכולים לשנות. אבל אני מאמינה בנו. כי האלימות הזאת מתחילה בכף היד של כל אחד ואחת מאיתנו. לא כוונתי ביד הסוטרת, המכאיבה והפוגעת חס ושלום. אלא ביד שמחזיקה את הנשק הכי אלים בעולם.

כאן אנחנו צריכים להיכנס לתמונה. או יותר נכון צריכים לצאת מהתמונה. כי קהות החושים, הלכלוך שהתרגלנו לראות, דבק בנו. נדבק לנשמה שלנו בעקשנות כמו מסטיק לסוליה ביום רותח. ארבע הנשים שנרצחו השבוע הן רק הקצה של קרחון, צליל סיום לאלימות מתמשכת שחיה בתוכנו. והקרחון הזה - כולנו עומדים עליו, כולל הילדים שלנו. אנחנו חיים בעולם מאוד אלים וכולנו מושפעים. ואני באמת מאמינה שהשינוי יכול להתחיל בנו, בכף היד שלנו. אנחנו חשופים 24 שעות ביממה לאלימות. אנחנו יכולים להגיד עד מחר, בעיקר לשכנע את עצמנו, שאנחנו יודעים לסנן. השאלה היא אם לילדים שלנו יש את אותו כוח התנגדות? אני ממש לא בטוחה. כמה מקרים קשים נחשפו לאחרונה של מורה מטריד ילדים, של עוד תקיפה קשה של בחורה בידי חבורת בני עשרה, של ילד בן תשע שסחט את בני כיתתו כדי שלא ירביץ להם. אנחנו בבעיה. האלימות שוטפת אותנו, גם אם אנחנו ממש מתעקשים לעצום עין. אולי אנחנו בכלל לא עוצמים אותה, אולי היא פשוט שקועה בצפייה של איזה תוכן גרפי קשה.

דליה ברוך ז"ל, מיה גורן ז"ל, אודליה בכר ז"ל, הנרייט קרא ז"ל. סתם שתדעו.

*******************

קציצות בשר ואורז

מבחינתי קציצות ברוטב מקושרות ליום חורפי. אבל אחרי שהילדים ביקשו מרק עוף, חזרתי להכין תבשילים. אני פשוט מפעילה את המזגן ומפנטזת.

החומרים הדרושים:

1 ק"ג בשר טחון

1 כוס אורז בסמטי שטוף

2 בצלים גדולים

6 שיני שום כתושות

1 חבילת כוסברה

1 חבילת פטרוזיליה

5 תפוחי אדמה קלופים ופרוסים עבה

כף גדולה של כורכום

2 כפות פפריקה מתוקה

1 ביצה

1/2 כוס פירורי לחם

2 קופסאות קטנות של רסק עגבניות

4 עגבניות טריות מרוסקות

שמן

מלח

אופן ההכנה:

קוצצים במג'ימיקס דק בצל אחד, שלוש שיני שום, כוסברה ופטרוזיליה.

מכניסים לקערה את הבשר, הבצל והירק הקצוצים, האורז, ביצה, פירורי לחם וכף מלח. נותנים לזה לשבת מעט כדי שהטעמים ייספגו.

קוצצים את הבצל שנותר ואת שיני השום.

משחימים בסיר שטוח את הבצל והשום עם מים. מי שממש מתחבר לטיגון - בבקשה.

מוסיפים את תפוחי האדמה וכוס מים. מכסים את הסיר במכסה עד שהם מתרככים מעט.

מוסיפים את הכורכום, הפפריקה, רסק העגבניות, כף מלח והעגבניות הטריות, עם עוד כוס מים. זה הזמן למי שלא הוסיף שמן להוסיף עכשיו רבע כוס.

סוגרים את המכסה ונותנים לרוטב להסמיך.

הרוטב צריך להיות די דליל, כי האורז יספח מים. אז אחרי שהרוטב מסמיך ומרגיש כמו רוטב, מוסיפים עוד כוס מים לפחות ומרתיחים.

מכניסים את הקציצות ולבשל ומבשלים 20 דקות על אש קטנה.

מי שמוותר על תפוחי האדמה ברוטב, שיוריד קופסת רסק אחת.

לתגובות: [email protected]