בטיולים שערכה בשבת אחר הצהריים פאראנאק מרגוליס עם בן זוגה לעתיד דיוויד, הם היו נפגשים על השבילים עם לא מעט ידידים ומכרים.
הם החליפו מילות נימוסין, שוחחו על דא ועל הא, ואחרי שנפרדו דיוויד היה כמעט תמיד פונה לבת זוגו עם אותה שאלה: "הם דתיים?". החברים, שהיו לבושים במיטב בגדי החול שלהם בעיצומה של השבת, עוררו את התהייה המתבקשת אצל דיוויד, ומרגוליס החלה לשמוע את עצמה חוזרת שוב ושוב על אותה תשובה: "הוא היה דתי", "היא הייתה פעם דתייה".
המפגשים התכופים האלה עם תופעת היציאה בשאלה גם בסביבתה הקרובה, החלו להטריד את מנוחתה של מרגוליס. "פתאום נשמע לי מוזר שכל כך הרבה חברים שלי מכל הספקטרום, מהדתי-לייט ועד הכי חרדי, וגם מי שההורים שלו היו בעלי תשובה, עזבו את הדת". המחשבות הלכו ומילאו את תודעתה, עד שהבשילו לפרויקט שלבש מילים וצורה.
מרגוליס (45) נולדה באנגליה, גדלה בבית מסורתי בלוס אנג'לס, ועם השנים התחזקה בקיום המעשי של המצוות. היא סיימה לימודי תואר ראשון בפילוסופיה ופסיכולוגיה ותואר שני בכתיבה יצירתית. בשנים שבהן התהייה על המניעים ליציאה בשאלה החלה לנקר בראשה, היא התגוררה בניו-יורק ועבדה בהוצאה לאור. הבוס אמר לה שאם תרצה אי פעם לכתוב ספר, הוא ישמח להוציא אותו לאור. "סיפרתי לו על נושא היוצאים בשאלה. אני אפילו לא יודעת איך זה יצא מהפה שלי. הוא אמר 'מצוין'. אז אמרתי לעצמי: וואו, אם יש מישהו שמוכן להוציא את הספר שלי בלי שכתבתי אפילו מילה אחת, זה מה שהקב"ה רוצה שאני אעשה". מרגוליס החלה לראיין חברים שלה במעגלים הולכים ומתרחבים, וגם ערכה סקר מקיף ברשת שכלל 100 שאלות וענו עליו 600 איש. במקביל היא שוחחה עם רבנים, פסיכולוגים ואנשי חינוך. מהעבודה הנרחבת הזאת נולד הספר, שראה אור לאחרונה במהדורה העברית.
"תעודדו ילדים לשאול"
'היוצאים', שעליו עבדה במשך חמש שנים, איננו חיבור אקדמי. יש בו אמנם רוחב יריעה וגוונים שונים, אבל מרגוליס איננה אובייקטיבית. כשהיא מדברת על ההכרח לתת לילדים את המצע הנכון כדי לאפשר להם להישאר דתיים, קולה עולה טון. כשהיא עוסקת בבשורה שיש לעם ישראל להציע לעולם, היא מתלהבת. הספר נכתב ממקום נפשי חם ואכפתי, שמנשב בבירור מבין דפיו.
מה הכי הפתיע אותך בעבודה על הספר?
"הייתי בטוחה שהסיבה הראשונה לעזיבת הדת היא אינטלקטואלית. שאנשים עוזבים את הדת כי הם לא מאמינים. זה נכון, אבל רק למיעוט. הרוב פועל לא לפי מה שהוא חושב, אלא לפי מה שהוא מרגיש. עד שעבדתי על הספר, לא הבנתי עד כמה זה יכול להשפיע על אנשים ועל מה שהם חושבים. גם אם אנשים מאמינים, אם אין להם רגשות חיוביים כלפי היהדות והאנשים הדתיים - יהיה להם קשה להישאר דתיים".
מרגוליס גילתה שהמניע הראשון של היוצאים בשאלה הוא רגשות שליליים כלפי היהדות, אשר נוצרים דווקא מתוך קשרים עם יהודים שומרי מצוות. "האנשים האלה הם הערוץ שהיהדות עוברת דרכו", כתבה בספרה, "ובאמצעות הקשרים בינינו לבינם מתגבשות תחושותינו ותפיסותינו לגבי היהדות ואלוקים". 44 אחוזים מהאנשים שראיינה אמרו כי היהודים שומרי המצוות היו הסיבה להתרחקותם מקיום אורח חיים דתי.
הדוגמה שמרגוליס נותנת היא קשה: "אחד האנשים שראיינתי היה חסיד במנהטן. גרביים עד הברך ופיאות, איש צעיר בן 24, מאוד צנוע וביישן. כמה דקות אחרי שהתחלנו את השיחה הוא אמר: 'את באמת חושבת שיש אלוקים בעולם הזה? באמת? והרביץ קללה על אלוקים. לראות מישהו מדבר ככה עם לבוש כזה - הייתי בשוק". אחרי שעה של שיחה, התברר שהצעיר חווה התעללות. אז הוא לא מאמין, למרות שנראה שהוא עדיין מקיים מצוות.
החסיד הזה לא עזב את עולם המצוות באופן רשמי, רק במחתרת.
"כן, כי לחסידים הכי קשה לעזוב. הם צריכים לא רק לעזוב את הדת אלא את כל האנשים שהם מכירים ואת כל הקרובים, ואין להם מספיק כלים להצליח בעולם הגדול. אז בשבילם זו לא בחירה חופשית כמו שזה לאחרים. לעזוב זה כמעט בלתי אפשרי. האדם ההוא ספציפית מאוד אהב את ההורים שלו, והוא בשום אופן לא רצה לפגוע בהם. אז הוא חי חיים כפולים. הוא לא דתי, אבל לא הראה להם את זה".
כשאת קובעת שהסיבה הראשונה לעזיבת הדת היא רגשית, יש אנשים שעלולים להיעלב מכך. למשל, מי שמצהירים כי עזבו את הדת מתוך בירור שכלי, שאלות נוקבות על אלוקים ועוד.
"כל אחד רואה את העולם מהפריזמה שלו. הם כנראה אינטלקטואלים שרואים את העולם מהזווית הזאת, אז זה מעליב אותם. זה נכון שלא מספיק רק לגרום להרגשה טובה לגבי היהדות. זה רק הדבר הראשון והכי בסיסי. אחרי זה צריך לתת את הכלים: מה אנחנו עושים, למה ובשביל מה. מה הקשר בין הפרטים לתמונה הגדולה ומה המטרה של כל זה".
ואכן, אחרי ענייני הרגש, מונה מרגוליס את הנושא האינטלקטואלי כמניע השני בחשיבותו. "צריך לתת לילדים לשאול שאלות, לעודד אותם לכך. לחפש אחרי התשובות הנכונות וגם אם אין לנו תשובה, לתת כבוד לילד השואל". גם אופי הוא חשוב, "איך נותנים תשובה ואיזו תשובה. זה צריך להיות משהו גדול ומעורר השראה". המניע השלישי לעזיבת אורח החיים הדתי הוא, לדברי מרגוליס, הקהילה. "קודם צריך לאהוב את היהדות, ואז להבין את היהדות, ולבסוף אנחנו צריכים לעשות מצוות. בשביל זה צריך את הסביבה. הקהילות מאפשרות לנו לקיים את מה שאנחנו מבינים ומאמינים בו".
בואי נדבר רגע על מתן תשובות. נראה שהיום ההורים עצמם לא תמיד מעמיקים ולכן לא תמיד יודעים מה לענות.
"נכון. אני גם חושבת שלא תמיד הפוקוס שלנו הוא על הדבר הנכון. לדוגמה כשאני הייתי בסמינר, במשך חודשיים למדנו משנה ברורה על איך ליטול ידיים. אף לא יום אחד על איך לתת צדקה. אז כן, זה חשוב, אבל אם אני לא נוטלת ידיים בדיוק כמו שצריך זה קצת פחות חשוב מאם אני לא נותנת צדקה כמו שצריך. בכל החינוך שלי, רק בגיל 23 למדתי איך לתת צדקה".
מרגוליס חושבת שהערכים הגדולים, אלה שהעולם ובתוכו לא מעט דתל"שים נוהה אחריהם, מקורם בתורה וביהדות. אבל אין מי שיגיד את זה בקול. "כל הערכים הכאילו חילוניים, שכל העולם יכול לכבד ולהעריץ ולרצות - הם של היהדות. אנשים לא יהודים לקחו את הערכים האלה ומדברים על זה כאילו זה שלהם, אבל זה שלנו! דתיים לא מדברים על זה, וכך יוצא שהחילונים המציאו את ההומניות.
"צריך לדעת שיש דרך יהודית להיות רגישים ולהיות אנשים טובים. כל העולם מדבר על כך שצריכים להיות אנשים טובים", היא מתלהבת, "אבל לנו יש את הפרטים הקטנים של איך. אף אחד לא מדבר על אור לגויים ומה זה אומר להיות אור לגויים. עכשיו אנחנו פה, יש לנו הזדמנות שלא הייתה לנו אלפיים שנה. אז מה, עכשיו אנחנו ממשיכים לחנך כמו שחינכנו במשך אלפיים שנה?". הבשורה הגדולה, היא אומרת, "נמצאות בתורה".
"דתל"שים הם לא כישלון"
מרבית המרואיינים של מרגוליס הם לא כמו החסיד הנזכר למעלה. אמנם לא רחוקות השנים שבהן היו יושבים שבעה על בן משפחה שהשיל מעליו עול תורה ומצוות ושטריימל, אבל היום הדרכים הביתה סלולות יותר והגבולות רכים יותר. עדיין, כשבן בוגר בוחר לחיות יחד עם חברתו במקום להינשא לה, או כשבת מנהלת מטבח שאי אפשר לטעום בו ממעשי ידיה, זה מעורר אצל ההורים כעס ועצב וכאב לב. אבל התחושות האלה מעורבות לרוב ברמת קבלה כזו או אחרת. היום הילדים הדתל"שים נשארים, במרבית המקרים, חלק בלתי נפרד מהמשפחה.
אז בעצם נראה שהיום יותר קל לצאת בשאלה. הבחירה כאילו נהייתה יותר חופשית, כי המחיר על כף המאזניים פחות כבד.
"נכון. ואני בעד זה. הקב"ה ברא את האדם ונתן לו בחירה חופשית, למרות שהוא ידע שעם הבחירה הזאת הוא יעשה טעות ויהרוס הכול. חיים בלי בחירה לא שווים. כל התורה זה לבחור בין טוב לרע, וזה מה שנותן לנו את המשמעות".
מצד שני, לפעמים כשיש לך פחות מה להפסיד זה גורם לך לעזוב הכול מהר יותר, להרים ידיים. אם אני יודעת שאפסיד הרבה, אני חושבת פעמיים ולפעמים מוצאת תשובות שלא הייתי בכלל טורחת לחפש.
"נכון, אבל יש שתי מדרגות של אמונה. אחת זה מפחד ואחת זה מאהבה. אם אנחנו מקיימים מצוות מפחד, אולי זה בכל זאת יותר טוב מאשר לא לעשות בכלל. אבל המדרגה שאנחנו רוצים בשבילנו ובשביל הילדים שלנו היא קיום מצוות מאהבה. במיוחד היום, בעולם פתוח, כשהם רואים את כל האפשרויות שיש. אולי בעבר חוויית הפחד הספיקה, היום לא. היהדות מתבגרת למשהו גדול יותר, לאהבה". מרגוליס מציעה להביט אל קשרים שבין זוגות נשואים: "משם אפשר לראות עד כמה הקשר יכול להיות חזק כשזה מאהבה".
הספר 'היוצאים' יצא לאור בישראל אחרי פרסום הנתונים של ארגון 'חותם' על השיעור הגבוה של מי שגדלו בבית דתי אך אינם מגדירים את עצמם ככאלה, שפורסמו לראשונה ב'בשבע'. הנושא עולה כבר 20 שנה מעת לעת בשיח הפנים-מגזרי, ומתלהט בכל פעם מחדש. גם היוצאים עצמם משמיעים קול, ומסרבים להגדרתם כתופעה שדורשת טיפול. הם לא מוכנים להיחשב כישלון, ודורשים לכבד את בחירתם.
"אני לא חושבת שדתל"שים הם כישלון", מפתיעה מרגוליס, ומכוונת את החץ לכיוון אחר. "יש לנו תורה מדהימה שאנחנו יכולים לעשות באמצעותה הרבה טוב. האחריות והתפקיד שלנו הוא לתת לילדים את המקסימום מכל ההיבטים: רגשי, אינטלקטואלי וחברתי. אם אנחנו לא יודעים שצריך לעשות את זה, או איך לעשות את זה, חבל. השאלה תמיד תהיה אם הילד לא רוצה לקיים מצוות בגלל דברים שתלויים בו, או בגלל שאנחנו נכשלנו בלתת לו חוויות טובות". ומה לגבי הורים ומחנכים שהופכים עולמות כדי להעביר את המסורת בצורה אמיתית ונעימה? "צריך לדעת שלפעמים הסביבה פועלת טוב, ובכל זאת הילדים בוחרים אחרת. בסוף, כל מה שאנחנו עושים זה רק הבסיס ומעבר לזה כל אחד בוחר את החיים שלו. מה שאני אומרת זה: בואו נעשה את החלק שלנו הכי טוב שאנחנו יכולים".
שני אנשים נפגשים בליל שבת ביציאה מבית כנסת. שניהם עומדים לעשות קידוש ואחר כך ללכת לעיסוקיהם. שניהם ידליקו מחשב, יעברו על אתרי חדשות, יסתמסו עם חברים. כשתשאלו אותם לזהותם הדתית, אחד יטען שהוא דתל"ש שרוצה שהילדים שלו יכירו את המסורת. השני יספר שהוא דתי, אולי דתי לייט, ושהוא מעגל פינות רק לפעמים. מתברר שכשמנסים לאסוף נתונים ולחקור את נושא הדתיים והיוצאים בשאלה, קיימת בעיה מובנית והיא עניין ההגדרות. מה שאולי היה ברור יותר בעבר, נעשה עם השנים פלואידי. כיפת שמיים וכיפה שקופה, דתי וחרד"לי ושומר מסורת ומה לא. קיומם של תת-זרמים אולי מקל על האנשים והופך את הקולקטיב למכיל יותר, אבל בה בעת הוא הופך את חייהם של החוקרים לקשים. לכן יש הטוענים שהתחום הזה בלתי ניתן לבחינה אמיתית.
"מי ממש דתי, זו שאלה שכל אחד מאיתנו יענה עליה אחרת. שאלתי את המומחים, אנשי חינוך ורבנים: מי הוא דתי בעיניך? היו תשובות מאוד שונות. זה באמת מאוד אישי בין אדם לקב"ה. אבל בכל זאת, כדי לדבר על הנושא צריך לשון משותפת לכולנו. אני הלכתי על שבת וכשרות".
את מונה סיבות כאלה ואחרות ליציאה בשאלה. אבל הסיבה השכיחה, כך סבורים לא מעטים, היא דלקת בקרום החשק. לא מתחשק לאנשים לשמור שבת, הכשרות כבדה עליהם וכך גם התפילות. בקיצור, לא כל כך נוח להיות דתי.
"יש אנשים כאלה ויש תקופות כאלה", היא עונה ומספרת סיפור אישי: "כשהייתי קצת אחרי האוניברסיטה, כל החברים שלי היו כאלה שעזבו את הדת ואני הייתי אחת היחידות שלא. בכל ליל שבת הייתי מכינה ארוחת ערב לכל החברים שלי, אחריה הם היו הולכים לבלות או יושבים ומעשנים סיגריה. אחרי תקופה ארוכה נהיה לי קשה. אז המשכתי לשמור שבת, אבל פה ושם היו דברים שבהם זייפתי. בליבי ידעתי שבסוף אחזור לשמור הכול".
לדבריה, יש תקופות שבהן אדם עובר שינויים, והן מאתגרות יותר וגורמות לו לפעמים להניח בצד את קיום המצוות. "גם אני ידעתי שבסוף אחזור לקיים מצוות. זה רק היה קשה מדי". אם אכן זו הסיבה היחידה לעזיבת עולם המצוות, מסבירה מרגוליס, הנוטש בדרך כלל יחזור ויעמיס על שכמו את עול המצוות. "ובכל זאת לפעמים לא חוזרים, כי מתרגלים לחיים האלה ומתרחקים מדי, או מכירים מישהו לא דתי ומתחתנים איתו וזה הופך להיות משהו קבוע".
הספר של מרגוליס פורסם לראשונה בארצות הברית לפני 12 שנה. שם הוא נקרא 'OFF THE DERECH' והיה די ראשוני בהיקף שלו, מכיוון שנשמע בו גם קולם של היוצאים וגם של אנשי מקצוע. בסטנדרטים יהודיים הוא היה לרב מכר ועורר שיח בעיתונות היהודית.
בארצות הברית, מסבירה מרגוליס, המשמעות של יציאה בשאלה הרבה יותר אקוטית מאשר בישראל. "אני חושבת שכשישראלים יורדים לחו"ל, הם לא כל כך מבינים את זה. העולם מאוד פתוח, ולהיות לא דתי בעולם מאוד פתוח משמעותו שבעוד כמה דורות תהיה התבוללות גמורה. זה כמו ארבעת הבנים. הראשון חכם וקשור ליהדות, השני מורד, השלישי מתבולל, הרביעי לא יודע מה לשאול והחמישי בכלל לא שם כי אין דור חמישי. השמירה על המצוות היא הסיבה שאנחנו כאן אחרי אלפיים שנה. כי עד ההשכלה, 90 אחוזים מהיהודים היו דתיים. עכשיו המצב הפוך. בארצות הברית יותר מ‑90 אחוזים אינם דתיים ויש נישואים מעורבים". מרגוליס יוצאת גם נגד התפיסה של יהודי תרבותי. "אני לא אומרת שזה לא שווה כלום, אבל כמה דורות זה יכול לשרוד? המצוות הן כמו לפיד שדרכו אנחנו מעבירים את היהדות לדור העתיד. בלי משהו קונקרטי זה לא יעבור. אי אפשר להעביר הרגשה בלבד לטווח כזה ארוך. לדור אחד אולי, לדורות - לא".
את העיבוד של הספר לגרסה הישראלית עשתה מרגוליס במשך שנה. היא ראיינה אנשי מקצוע ישראלים וערכה התאמות למנטליות ולנוף הישראלי. כאן אמנם אין סכנת התבוללות, אבל מה שיש לדעתה הוא רמת שליחות אחרת. "בשביל מה חזרנו לפה? אנחנו יכולים ליהנות בגלות כל הזמן ולעשות שם הכול. הדבר היחיד שלא יכולנו לעשות בחו"ל זה להיות עם אחד ולהיות אור לגויים. היום אנחנו פה ויש לנו הזדמנות שאף פעם לא הייתה לנו. אני חושבת שזה מה שהתורה והמצוות נותנים לנו, להיות הכי טובים כעם. אדם בודד לא יכול להשפיע כל כך הרבה על העולם. עם שלם יכול".
עלייה בעיצומה של אינתיפאדה
דיוויד ופאראנאק מרגוליס נחתו בישראל והגיעו הישר לדירתם המקסימה במושבה הגרמנית בירושלים לפני כמעט 14 שנה, בשיאה של אינתיפאדת אל-אקצא. בשבוע הראשון שלהם בארץ התרחש הפיגוע המחריד ב'קפה הלל' שבעמק רפאים, "שמענו את הבום". אחרי שהשטח נוקה, הם הלכו לראות את המקום. "אני זוכרת נעל בודדה שהייתה זרוקה ברחוב. זה היה מאוד דרמטי".
הרעיון לעלות לארץ היה של דיוויד, והלך איתו שנים רבות. "בדייט השני שלנו הוא שאל אם אני מוכנה לגור בארץ. אמרתי: 'אני פתוחה לרעיון. לא אומרת כן ולא אומרת לא'. שנה וחצי אחרי שהתחתנו הוא אמר: 'אוקיי, הגיע הזמן ללכת'. זה באמת היה שיא האינתיפאדה. וככל שהמצב היה יותר גרוע, הוא רצה יותר להיות כאן".
ובכל זאת, לא קל כשמתרחש כזה פיגוע רגע אחרי שאתם עולים.
"כדי לגור פה צריך הרבה ביטחון בה'. כי אפשר שחמש שנים לא יהיה כאן כלום ואז פתאום משהו יקרה. מי שאין לו ביטחון, שלא יבוא לכאן". מה שהכי קשה למרגוליס הוא דווקא הריחוק מהמשפחה הגרעינית שלה. "אין לנו אף קרובי משפחה פה. לא הורים, לא דודים". בינתיים נולדו להם שלושה ילדים שהרחיבו את המשפחה, אבל הם לא זוכים לאהבה המחבקת של משפחה מורחבת. "מישהו צריך לשלם את המחיר", היא אומרת, "וזה הם".
מרגוליס מרגישה שהישראלים חולמים אמריקה, אבל לא יודעים עליה מספיק. "מפריע לי כשאני שומעת שישראלים רוצים להיות בארצות הברית. כאן הערכים של האנשים הם נכונים וטובים. הדבר הכי חשוב פה הוא מערכת היחסים בין האנשים. לעומת זאת, בארצות הברית הערך הכי חשוב הוא כסף". היום בדיעבד היא מבינה למה בקהילה היהודית רדפו אחרי כסף. עלות החינוך גבוהה מאוד, ואדם צריך להכניס הון כדי לשלוח שלושה או ארבעה ילדים לחינוך יהודי. "אנשים אומרים 'הכול כל כך יקר פה', זה לא נכון. מה שיקר פה זה המותרות, אבל הדברים הבסיסיים הם בחינם. החינוך הוא חינם, הבריאות בחינם, רק המותרות יקרות. אז בסדר, בשביל המותרות משלמים כפול". בארצות הברית, היא מחדדת, המצב הפוך. "בשביל הדברים החיוניים משלמים הרבה: חינוך דתי, בריאות. המותרות הן זולות: בגדים, מכוניות וכאלה, אבל מה זה שווה?".
בשנים הראשונות לבואה לישראל הייתה מרגוליס מתרעמת על מוכרים שבמקום לעזור לה מדברים עם קונה אחרת בחנות, מתעניינים במשפחה שלה ובחברים. היא הרי רוצה לקנות. "אחר כך הבנתי שהדיבור והיחסים בין אנשים חשובים כאן יותר מכסף. בארצות הברית שואלים אותך כל הזמן: אפשר לעזור? אפשר לעזור? הכול כדי לקחת את הכסף". זו הסיבה, לדעתה, שישראל עוקפת את ארצות הברית במדד האושר. "וזה בגלל שאנחנו מעריכים קשר ומערכות יחסים בחיים שלנו".
מרגוליס חושבת שישראלים לא מרכיבים מספיק את המשקפיים האלה, שמגלים את היתרונות שיש לישראל לעומת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. "נכון שהחיים הפיזיים יותר קלים שם, אבל זה לא מה שאנחנו צריכים בחיים. אנחנו צריכים זה את זה, את המשמעות".