קן צרעות של מחבלים

הפקודה לשיקום קלקיליה ניתנה למרות העבר של העיר כמוקד טרור, למרות תכנית לפינוי תושביה לירדן ולמרות שכבר החלו בגירושם.

שמעון כהן , א' בתמוז תשע"ז

חיילי צה"ל חוזרים מפעולה בקלקיליה. 1965
חיילי צה"ל חוזרים מפעולה בקלקיליה. 1965
צילום: משה מילנר. לע"מ

הוויכוח סביב אישור הבנייה המאסיבית בקלקיליה, כן או לא אושר, בצירוף אירועי החמישים שנה למלחמת ששת הימים, שולח אותנו להיזכר בעברה של העיר ובהתנהלות המוזרה של קברניטי המדינה אז מול תושבי העיר.

על מנת להכיר את ההיסטוריה הפחות מוכרת הזו של קלקיליה שוחחנו ביומן ערוץ 7 עם ההיסטוריון הצבאי אריה יצחקי שכתב דו"ח לקחים צבאי אחרי מלחמת ששת הימים במסגרת שירותו המיוחד במחלקת היסטוריה של המטכ"ל.

"יש בתולדותינו את הבכייה לדורות המפורסמת שהייתה ב-48' כאשר הייתה אפשרות לשחרר את יהודה ושומרון וירושלים וממשלת ישראל בהחלטה נמהרת החליטה שלא לעשות זאת. בן גוריון שתמך בהחלטה להשאיר את השטח בידי ירדן כינה זאת בכיה לדורות, אבל הייתה גם בכירה לדורות ב'.

"זה היה ב-67'. הייתה לפני המלחמה תכנית 'פרגול' לשחרור יהודה ושומרון והצעד הראשון היה כיבוש קלקיליה, טול כארם לטרון ואזור גבעת הרדאר ושטחים בירושלים. בנוסף הייתה תכנית גדולה יותר שאמרה שאם כבר עושים זאת לסלק את ערביי יהודה ושומרון ונעביר אותם לגדה המזרחית. זה היה כבר מוכן במגירות".

מעיר יצחקי ומציין כי "עם קלקיליה היה לנו חשבון ארוך. ב-19 שנות השלטון הירדני יצאו משם פדאיונים. זה היה קן צרעות של מחבלים. בנוסף ביום ראשית המלחמה, ב-5 ביוני, סוללת תותחים ירדנית ירתה ממזרח קלקיליה על תל אביב. הפגזים נחתו בכיכר מסריק בלב תל אביב. זה היה כי מדינת ישראל הייתה אז בדיחה אסטרטגית. הרוחב של המדינה במרכזה היה 15 ק"מ. זה שטח בלתי ניתן להגנה, לכן תמיד תכננו להרחיב את מתני המדינה אם תפרוץ מלחמה".

מספר יצחקי כיצד ב- 6 ביוני 1967 נכבשו קלקיליה ובנותיה אחה"צ בידי חטיבה 5 של פיקוד המרכז לאחר הנחתה ארטילרית כבדה, ומיד החלו אלפים מתושביה במנוסה מזרחה. כוח החלוץ של חטיבה 5 החל בהתקדמות מזרחה לעבר שכם, אך הכוחות העורפיים של החטיבה הגדולה השתלטו על העיירה שבה התגוררו 15 אלף ערבים, והחלו לטהרה במהלך שהגביר את הבריחה.

מח"ט 5, אל"מ זאב שחם ("זוניק") ז"ל, החליט להרוס את העיירה ולגרש את תושביה. "הוא עשה זאת בשני צעדים מדהימים", מספר יצחקי: הופצה בין הערבים שמועת שווא כי כוח צבא עיראקי גדול עומד להגיע משכם ולתקוף את הכוחות שלו, ולכן שומר נפשו ראוי שלא יהיה באזור בעת הלחימה, ואכן עוד אלפי ערבים החלו לברוח מזרחה.

"זוניק החליט לסייע להם גם באספקת אוטובוסים להיסעים מזרחה. במקביל החל הרס הבתים בידי פלוגות החבלנים והפלסים של החטיבה וכוח צמ"ה בהתאם לתכנית שהייתה. בתוך 36 שעות נהרסו 850 בתים מתוך כ- 2000 הבתים בקלקיליה (כ- 40 אחוז) ולא נותרו כמעט תושבים. פעולה זו תואמה בין המח"ט לבין האלוף עוזי נרקיס, אלוף הפיקוד.

ואולם היה מי שדאג לקטוע את המהלך. למקום הגיעו כמה תושבים מהאזור, ובהם גם כמה מתושבי הקיבוצים בסביבה וכאשר ראו את המתרחש דאגו לעדכן את שר הביטחון משה דיין שמיהר למקום כדי להורות ל'זוניק' להפסיק את ההרס והגירוש. "הוא היה שותף לבכייה לדורות הראשונה בירושלים וכעת הוא עשה הכול למנוע את יישום תכנית 'פרגול'. בנוסף הוא הורה להחזיר את התושבים לבתיהם".

"התושבים התחילו לחזור. ממשלת ישראל של דיין ולוי אשכול החליטה לשקם את קלקיליה, כלומר לבנות על חשבוננו את התשתיות שנהרסו. בנו מחדש את קן הצרעות הזה, בנו את הבתים, את הכבישים ואת קווי החשמל והמים מחדש. קלקיליה שוקמה", אומר יצחקי וכשהוא נשאל על הרציונל שמאחורי המעשה שהוביל דיין הוא שב ורומז לקשרים בין דיין לממשל האמריקאי, "במהלך המלחמה היו לו שיחות עם מפעיליו האמריקאים, כולל השגריר האמריקאי בעמאן.

"דיין לא רצה את יהודה ושומרון, דיין לא רצה את מזרח ירושלים ואת הר הבית. דיין לא רצה לסלק את הערבים והוא עשה הכול כדי למנוע את תכנית 'פרגול' שנועדה לטהר את השטח, ואגב זו לא הייתה איזו נכבה או גירוש אלא בריחה מרצון".

מוסיף יצחקי ומספר כי סיפור דומה היה גם בגוש עציון שם החליט מפקד חטיבה 16 (חטיבת ירושלים), אל"מ אליעזר אמיתי ז"ל, להרוס את כפרי המרצחים צוריף וג'בע שתושביהם הרגו את הל"ה והתעללו בגופותיהם התעללות חייתית, והשתתפו בטבח הנורא בתושבי כפר עציון. כוחות ההנדסה התחילו לבצע את ההרס, אבל שוב היה זה דיין שהוזעק למקום והורה לעצור את הרס הכפרים.

"במקום אחד איחר דיין ונכשל. מפקד חטיבה 4 אל"מ יוסף הרפז, החטיבה שכבשה את מובלעת לטרון, החל בהריסת קיני המרצחים, הכפרים: לטרון, עמואס, יאלו ובית נובא.

הרפז החליט להרוס את הכפרים. וגם כאן דיין הופיע אך איחר את המועד. הכפרים נהרסו ותושביהם נסו על נפשם. היום יש לנו בשטחם את פארק אילון [פארק קנדה]. שער בנפשך מה היה קורה אם בצמידות לכביש מס' 1 היו יושבים ארבעה כפרי מחבלים".

יצחקי מוסיף ומספר על אירוע לו היה נוכח בעצמו בגשר דמיא שעל הירדן. "את אחד הגשרים פוצצנו אבל אחד נשאר תקין לחלוטין. ראיתי מאות אלפי ערבים מכל השומרון זורמים ורוצים לעבור לירדן. טיפלנו בהם בצורה הומאנית, נתנו להם מים ואוכל כדי שיעברו, אבל אז נחת מסוק בשטח וממנו יצא דיין שנתן פקודה למשה בריל בר כוכבא להחזיר אותם לבתיהם וכך היה. ללא ההתערבות שלו תשעים אחוזים מהאוכלוסייה היו בירדן, כמו שקרה באזור יריחו, שם שמונים או תשעים אלף ערבים ברחו לירדן".