סדרת חינוך
סדרת חינוךצילום: צביקה מור

חלק א' – כיצד נראית הפרעת קשב בזוגיות?

רובנו מכירים את הפרעת הקשב בהקשר הבית ספרי, למרות שלמעשה היא מלווה את האדם עד 120. אחת הסיבות היא שבמשך השנים הושם דגש רב על הפרעת קשב בילדים ומתבגרים והעולם הבוגר נשכח או הוזנח. העובדה שכמה מתסמיני ההפרעה מתמתנים עם השנים גרמה אף היא לאדישות מסוימת ביחס להפרעת קשב במבוגרים. אפשר לומר שרק בעשור האחרון החלו לחקור לעומק ולרוחב את הפרעת הקשב במבוגרים וכך נחשפנו יותר ויותר לעולמם של הזוגות החיים בצילה של הפרעת הקשב.

הפרעת הקשב היא הפרעה נוירולוגית מולדת ותורשתית שאינה בת ריפוי נכון להיום. התרופות מקלות על התסמינים בלבד ואינן פותרות את הבעיה בשורשה. היא עשויה לפגוע בכל שטחי החיים: עבודה, לימודים, יחסי אנוש, ניהול עצמי והתארגנות, ביטחון עצמי וזוגיות. מוקד ההפרעה נמצא באונה הפרה-פרונטאלית במוח, היא האונה האחראית על התפקודים הניהוליים שביניהם ניתן למצוא: סדר וארגון, תכנון, הערכת זמן, זיכרון עבודה ומטה-קוגניציה. וקצת יותר פנימה, לאנשים בעלי הפרעת קשב, ישנו מחסור בזמינות המוליכים העצביים מסוג דופמין ונורפניפרין האחראיים על העברת המסרים בין תאי העצב במוח.

ההגדרה הכוללת והעדכנית ביותר להפרעת הקשב היא זו של ד"ר בארקלי שמצא את המכנה המשותף לכלל התסמינים של ההפרעה. הוא מדבר על "הפרעה בתחום של השליטה העצמית". כלומר, קושי לווסת מחשבה, רגשות והתנהגות. אם נתבונן בשלושת התסמינים העיקריים של הפרעת הקשב: קשב, אימפולסיביות והיפראקטיביות, הרי שהיכולת להיות קשוב דורשת ויסות המסיחים בסביבה ומיקוד בעניין הנצרך. היכולת להיות נינוח ורגוע דורשת ויסות ההתנהגות הגופנית, והיכולת לפעול מתוך מחשבה דורשת ויסות חשיבה, דיבור ומעשה. מכאן שהשפעת ההפרעה עלולה להקשות ביותר על האדם לנהל היטב את חייו.

כשמדובר בהפרעת קשב בחיים הזוגיים, גם אם מדובר על רק אחד מבני הזוג הסובל מההפרעה, הרי שהחיים המשותפים יכולים להפוך לבלתי נסבלים. לפעמים דווקא במצב בו שני בני הזוג סובלים מההפרעה תיתכן הצלחה גדולה יותר בניהול החיים המשותפים מכיוון ששניהם חיים באותו עולם, שניהם מכירים מקרוב מאד את הקשיים וההתמודדויות.

כשנתקלים בביטוי "הפרעת קשב וריכוז" בהקשר הזוגי, עולה מיד הבעיה של ההקשבה, שהרי אין זוגיות טובה בלי הקשבה ואם ניתן לדבר על המרכיב הבסיסי ביותר בקשר הוא יהיה בוודאי ההקשבה. התקשורת בין בני הזוג היא הבסיס לכל, ויש למצוא את הדרך הנכונה לתקשר במצב כזה וכפי שיפורט בהמשך, אך הפרעת הקשב אינה פוסחת גם על שלושת התחומים העיקריים של הזוגיות: חברות, צוות ואינטימיות.

חברות - קשה להיות חבר של אדם שלא מקשיב לך, שעסוק בדברים אחרים כשאתה מדבר אתו או אליו, שלא נותן לך תשומת לב כי הוא כל הזמן עסוק (למרות שהתבטל או נמרח כל היום), שעושה כאילו הוא מקשיב אך הוא לא אתך בכלל, שלא עירני מספיק לצרכים שלך או לצרכי הבית, שקובע אתך לצאת לבילוי ושוכח או קובע משימה אחרת במקביל, שמתבדח על חשבונך ולא ערני לרגשותיך.

צוות - קשה לעבוד במשותף עם אדם שפשוט לא ניתן לסמוך עליו, שמילה שלו אינה מילה והבטחה אינה הבטחה, שלא מסיים משימות ומפיל הכל עליך, שלא רואה כמה קשה לך וכמה אתה לוקח על עצמך (גם בגללו), שתמיד אתה זה שצריך לקחת את הילד מהגן/לרופא/לחבר ומחבר כי הוא תמיד שוכח, שקשה מאד לקיים אתו ישיבת עבודה לתכנון וארגון כי גם הוא מופיע הוא לא שם באמת, שחוזר על אותן טעויות שוב ושוב, שמתעלם מהכרח לקחת אחריות על החיים המשותפים, שלא מבחין בין עיקר לטפל, שנצמד באובססיביות לפרט ושוכח את הכלל.

אינטימיות – קשה לבנות מהלך נפשי וקל וחומר עמוק, עם אדם הפועל לפי מצבי רוח ואינו מווסת את רגשותיו, שמתפרץ על כל דבר או חי באדישות וחוסר אכפתיות למה שבאמת חשוב. קשה לפתח רגשות אהבה עם בן זוג שהתפרץ על אחד הילדים בדיוק לפני שהולכים לישון וכולו מלא רגשות שליליים. קשה לפתח שיחה אינטימית כשאין הקשבה והכלה ותחתיהן יש מוסחות רבה וכישורי הקשבה לקויים ביותר. קשה להיות ביחסי אישות עם בן זוג בלתי מתואם, מוסח או מרוכז רק בעצמו.

לפי מחקר של ד"ר שלומי ענתבי, שנערך על 2600 (!) ילדים מאובחנים בהפרעת קשב, נמצא קשר בין רמת החומרה של הפרעת הקשב של הילדים ובין אחוז גירושין גבוה של הוריהם. כלומר, ככל שהפרעת הקשב של הילד קשה יותר, כך הסיכוי שהוריו יתגרשו גבוה יותר. יש שתולים את הקשר בקושי של ההורים לגדל את הילד.

ברצוני להציע השערה בכיוון אחר. כיוון שהפרעת הקשב היא הפרעה תורשתית, הרי שילד עם הפרעת קשב יהיה בדרך כלל בן להורים שלפחות אחד מהם נושא את ההפרעה. אם אנחנו מבינים שהפרעת הקשב פוגעת בתפקודים הניהוליים במוח, הרי שאותו הורה שלו הפרעת קשב יתקשה בדרך כלל לגדל את הילד מאותה סיבה שלילד קשה לנהל את עצמו. כלומר, מבוגרים עם הפרעת קשב עשויים לסבול ממסוגלות הורית נמוכה מהנדרש, ביכולת לנהל את המשפחה בצורה נאותה ואפילו בסיסית. ואם כך, ההורים לא מתגרשים בגלל הילד שכה הקשה עליהם, אלא בגלל עצמם! אין להם את הכישורים הנדרשים לנהל את עצמם, את הזוגיות וההורות שלהם בהתאם לאתגרים שהחיים מציבים להם בכלל ועם ילד כזה בפרט.

המחקר מצא שזוגות עם הפרעת קשב אינם מסופקים ושמחים בזוגיות שלהם בשיעור גבוה בהרבה מזוגות "רגילים". היכן הטעות וכיצד ניתן להתגבר עליה? בפינתנו הבאה.