הקשר המורכב עם יהודי ארה"ב

פרשת חוק הגיור ומתווה הכותל חושפת את מורכבות הקשר בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, ואת עומק המשבר ביניהן. דעה.

שלמה פיוטרקובסקי , ח' בתמוז תשע"ז

גדולים ומשפיעים. ועידת אייפא"ק בוושינגטון
גדולים ומשפיעים. ועידת אייפא"ק בוושינגטון
חזקי עזרא

1. האתוס היהודי מדבר תמיד על היהודים הפזורים "בארבע קצוות תבל". המציאות בדרך כלל איננה ממש כזו.

היהודים תמיד התרכזו במרכזים יהודיים גדולים, שמחוץ להם היו יהודים מפוזרים בקהילות קטנות ביתר קצווי תבל.

יהדות העולם בשני שליש המאה ה-19 התרכזה מרביתה באימפריה הרוסית ובארצות אירופה הסמוכות אליה. להגיד שהתקופה הכוללת את השליש האחרון של המאה ה-19 ושני השליש הראשונים של המאה ה-20 היתה סוערת ורבת תהפוכות יהיה אבי אבות האנדרסטייטמנט. לא בטוח שיש בעולם עם שעבר כאלו תהפוכות, משברים ותקופות צמיחה בתקופת זמן שכזו.

לקראת סוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 התייצבה תמונת המצב של העם היהודי על מציאות דו מוקדית. מרבית היהודים בעולם חיים בשני מרכזים גדולים, דומים ככל הנראה בגודלם, בישראל ובצפון אמריקה, שבכל אחד מהם חיים כיום קצת למעלה מ-6 מיליון יהודים. לשם השוואה, מספר היהודים באירופה כולה, היבשת שבה חיו כ-90 אחוז מהיהודים אך לפני כמאה וחמישים שנה, עומד היום על פחות ממיליון וחצי.

עם אחד, שני מוקדים גדולים. משני עבריו של אוקיינוס עצום אחד, האוקיינוס האטלנטי, הולכים וצומחים שני המרכזים היהודיים הגדולים, כל אחד באופן נפרד מחברו, ולמרות המחשבה לפיה העולם כולו הוא היום בגדר "כפר גלובלי" הפער בין שני המרכזים הללו הולך וגדל.

2. אין כאן סקופים, ועיקרי העובדות ידועות, לכן נסתפק רק בכמה ראשי פרקים שימחישו את הפער. העובדה הראשונה והמעניינת ביותר היא שהמרכז הישראלי כל הזמן גדל. הריבוי הטבעי של כל חלקי האוכלוסיה היהודית-ישראלית, החילונים, המסורתיים, הדתיים והחרדים, הוא חיובי. הישראלים, כולם, יולדים הרבה יותר מהמקובל במערב. יהודי ארצות הברית לעומת זאת מתנהגים בנושא זה כמו מרבית האוכלוסיות המבוססות במערב. הריבוי הטבעי הוא שלילי, והמגמה הזו הולכת ומתחזקת.

נישואי תערובת קיימים בריכוז היהודי ישראלי, בוודאי מאז העלייה הגדולה מרוסיה, אך שיעורם עדיין זניח יחסית מבחינה מספרית. גם כאשר הם מתקיימים, מרבית הזוגות המעורבים מקיימים אורח חיים "יהודי חילוני". במעט מאוד מקרים באופן יחסי מביאים נישואי התערובת לנטישה מוחלטת של הזהות היהודית.

יהודי ארה"ב לעומת זאת נישאים בנישואי תערובת בשיעורים גבוהים מאוד. בניגוד לעבר, אז היה מקובל לפחות להשתדל "לגייר" את בני הזוג בהליכי הגיור המקובלים בקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות, הדור הצעיר של יהודי ארה"ב נישא בנישואי תערובת מוצהרים ולא רואה בכך שום בעיה. במקרים רבים מאוד מביאים נישואי התערובת לאובדן של מרבית רכיבי הזהות היהודית, ולעתים אף לאובדנה המוחלט.

החברה היהודית ישראלית היא בעלת נטייה מסורתית-שמרנית-ימנית. שיעור ההזדהות עם עמדות שמאל רדיקלי בתוכה הוא נמוך יחסית, ועוד יותר נמוך בקרב צעירים. לעומתה יהודי ארה"ב הולכים שמאלה יותר ויותר עם השנים. ככל שהאקדמיה האמריקנית והמפלגה הדמוקרטית מקצינות שמאלה, עוברים אותם התהליכים עצמם על יהדות ארה"ב, כפי שניתן היה לחוש היטב ב"תופעת ברני סנדרס". כשאנחנו מדברים על הדור הצעיר התופעות הללו עוצמתיות עוד הרבה יותר.

כל זה נכון לגבי הקבוצות הרפורמיות, הקונסרבטיביות והבלתי משתייכות, ונכון פחות ככל שאנחנו מדברים על החלק השמרני באורתודוקסיה, ובוודאי לא נכון בנוגע לחרדים. אלא ששיעור האורתודוקסים השמרנים והחרדים ביהדות ארה"ב הוא נמוך מאוד.

3. כל התהליכים הללו יוצרים תחושה כמעט בלתי נמנעת של התרחקות גדולה מאוד בין שני המרכזים היהודיים הגדולים, משני צידיו של האוקיינוס. מוזרים היינו לאחינו שמעבר לים וכן להיפך. תחושת המוזרות, וההתרחקות מהעבר המשותף, יוצרת באופן בלתי נמנע גם ניכור. התחושה "מתלבשת" על אירועים מסוימים, אבל היא לא נובעת משם.

קחו לדוגמה את המשבר האחרון. כשמדברים על מתווה הכותל עוד אפשר להבין מה הקפיץ כל כך את יהדות ארה"ב. אחד התסכולים הגדולים של יהודי ארה"ב הוא אי ההכרה של מדינת ישראל באופן רשמי בשני הזרמים המשמעותיים ביותר ליהודי ארה"ב (שבישראל הם זניחים לגמרי, ובכל זאת). מתווה הכותל אמור היה להיות סנונית ראשונה בכיוון הזה, וביטולו גורם להם תחושה של סטירת לחי.

אולם, כשאנחנו מדברים על הגיור, כל זה לא רלוונטי. בסופו של דבר עיקר השפעתו של חוק הגיור, גם מיידית וגם בעתיד, תהיה על מתגיירים בבתי הדין האורתודוקסיים הפרטיים. הסיכוי שתהיה לחוק השלכה של ממש על הרפורמים והקונסרבטיבים קלושה עד בלתי קיימת. אז מה מפריע להם? בעיקר התחושה שהמהלך הזה נועד לתקוע להם אצבע בעין. משבר הגיור בהקשר הקונסרבטיבי והרפורמי הוא סמל, לא מציאות.

4. יהודי ארה"ב מתרחקים מהקונצנזוס הישראלי מזמן. מתרחקים מהקונצנזוס הישראלי ומתקרבים במקביל מאוד לשמאל הרדיקלי הישראלי. מקובל בישראל לדבר הרבה על המימון שמעניקות ממשלות זרות לארגוני השמאל הקיצוני בישראל. מקובל הרבה פחות, אבל אולי צריך לדבר, על צינור החמצן השני והחשוב לא פחות לאותם ארגונים, תרומות נדיבות מאוד מיהודי ארה"ב. בצינור החמצן הזה לא יעז איש לפגוע, יתכן שבצדק, אבל מותר וכדאי לדבר עליו.

גם בפעולות שמטרתן הפעלת לחץ בינלאומי על ישראל לסגת מעמדותיה המדיניות, הן בשיטות של חרם והן באמצעים דיפלומטיים, לוקחים חלק מרכזי פעילים מקרב יהודי ארה"ב. עבור רבים מיהודי ארה"ב הצעירים הביטוי המרכזי לזהות היהודית הוא "תיקון עולם" (לקרוא במלעיל במבטא אמריקני) שמשמעותו היא לפעול נגד עוולות חברתיות בכל העולם. אם לפי תמונת עולמם בסכסוך הישראלי-פלסטיני הפלסטינים הם הצד המדוכא, הצעד המתבקש מבחינת אותם יהודים הוא להתייצב דווקא לצידם.

5. אז מה לעשות? אופציה ראשונה היא לוותר. מי שתומכים באופציה הזו אוחזים בדעה שלפיה תוך עשור או שניים ממילא מרבית יהדות ארה"ב לא תהיה רלוונטית מבחינת מדינת ישראל.

הקבוצה האורתודוקסית-שמרנית והקבוצה החרדית הלא אנטי ציונית ימשיכו לעמוד לימינה של ישראל, אך הקבוצות הללו לא מאוד גדולות ולא מאוד משפיעות, ומנגד להן גם לא מפריעים התהליכים שמתרחשים בחברה הישראלית. הבעיה באפשרות הזו היא הויתור המודע על תפוצה שהיא בגודל של מחצית העם היהודי. מישהו מוכן לקחת על כתפיו את האחריות להחלטה כזו?

האפשרות השניה היא לקוות שתהליכים היסטוריים אינם הולכים תמיד רק בכיוון אחד, ולא לוותר על החלק העיקרי של העם היהודי גם אם זה קשה וגם אם יש לכך מחירים. נכון, מדינת ישראל באמצעיה שלה בלבד לא יכולה לייצר שינוי בכיוון אליו מתקדמת יהדות ארה"ב. היא כן יכולה לייצר רקע שבו שינוי, אם וכאשר יבוא, ייצר קרבה מחודשת בין שני המרכזים העיקריים של יהדות העולם.

משמעותה של גישה כזו, היא מתן משקל לתחושותיה של יהדות ארה"ב, ושאיפה לחיות אתה "בשלום" עד כמה שהדבר ניתן. זה לא אומר לוותר על עקרונותיה של מדינת ישראל, אבל זה כן אומר להתחשב. לקחת בחשבון שאי אפשר להתעלם מהתפוצה היהודית הגדולה בעולם כאשר מקבלים החלטות הקשורות בעתידו של העם היהודי. לא לוותר בכל דבר, לא להיכנע, להתחשב.