הייתי רוצה שיסבול כפי שאילה סובלת

אמה של אילה שפירא מגיבה לפסק הדין נגד המחבל שפצע את בתה באורח קשה מאוד. הדברים המלאים

רות שפירא , י' בתמוז תשע"ז

רות שפירא
רות שפירא
צילום: יוני קמפינסקי

היום הסתיים משפטו של אחד משני המחבלים שהשליכו את בקבוק התבערה שהפך את חיינו על פיהם.

הנאשם הודה בפני בית המשפט בשני ארועים של השלכת בקבוקי תבערה- בראשון נגרם נזק קל לרכב המשפחתי שלנו, והשני כמעט שהרג את אילה, בתי הבכורה.

פעמים רבות אנחנו שומעים ממשפחות של קרבנות פשע שהגיעו לבית המשפט כדי "להסתכל לנאשם בעיניים". הבחירה שלנו היתה שלא להגיע.

הסיבה לכך היא שלתחושתנו, המדינה לא ממש החליטה האם מדובר באירוע פלילי-נקודתי או באירוע בעל סדר גודל לאומי.

מצד אחד, המדינה מכירה בנו כנפגעי פעולות איבה, מממנת לנו את הטיפול הרפואי (היקר מאוד) ואת כל ההוצאות הנלוות, ותומכת ומלווה אותנו בתהליך השיקום הממושך. גם העניין התקשורתי בסיפור משקף, כנראה, את דעת הקהל הציבורית, ואת הרוח הנכונה הפועמת בעם.

בכך, למעשה, המדינה מכירה באילה כמי שנפגעה מפעולה שכוונה כנגד המדינה, בדומה לחייל שנפגע בעת שרותו הצבאי.

(או בלשונו של החוק: פגיעה מפעולות איבה של כוחות צבאיים או צבאיים למחצה או בלתי סדירים של מדינה עוינת לישראל, מפעולות איבה של ארגון עוין לישראל או מפעולות איבה שבוצעו תוך סיוע לאחד מאלה, בשליחותם או מטעמם או על מנת לקדם מטרותיהם (חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970)

מצד שני, אותה מדינה עצמה מתייחסת אל המחבל עצמו כאל פושע פלילי ולא כאל חייל אויב ומעמידה אותו לדין, בהתאם, על "שלושה ניסיונות רצח" (שלי, של אבנר, ושל בתנו אילה) ולא (אם כבר) על סיוע לאויב.

והמחבל עצמו?

הוא יחתום, בודאי, על לשון החוק. את אילה, הוא הרי אינו מכיר (למען האמת, גם אני מתקשה לזכור את שמו) ואין לו שום דבר אישי נגדה. האם הוא ידע, בעת ביצוע המעשה, שהיא זאת שיושבת ברכב? ממש לא.

האם הוא אכן ביצע "3 נסיונות רצח"?לא. הוא ביצע 2 נסיונות לרצוח כמות רבה ככל האפשר של יהודים, מתוך כוונה ברורה לפגוע בריבונותה של מדינת ישראל.

אבל הוא לא נראה כמו חייל! אחד מהם הוא בכלל קטין! ובכן, כך בדיוק נראים "כוחות בלתי סדירים של ארגון עוין".

איך מבדילים בין כח בלתי סדיר לפושע פלילי? יש שני מבחנים קלים:

1. מבחן המטרה: האם הכוונה היתה לפגוע בריבונותה של מדינת ישראל, או באדם ספציפי?
2. מבחן הסביבה: האם המעצר התבצע כפעולה משטרתית יום-יומית, או שדמה יותר למבצע צבאי? אם היה צורך בכוחות גדולים כדי לעצור את המחבל, והיה חשש שמישהו עלול לנסות לפגוע בכוחות האלה בזמן המעצר, ובכן, כנראה אין מדובר בפושע פלילי אלא בלוחם בלתי סדיר של ארגון עוין (הארגון העוין, במקרה זה, הוא הסביבה העויינת שבתוכה הוא חי).

ואני? כאמא, ברור שהייתי רוצה לראות את המחבל נענש.

הייתי רוצה שיסבול כפי שאילה סובלת. שאמא שלו תשתגע מדאגה בזמן שהוא מיטלטל בין חיים למוות. שיתפתל מכאבים גם בזמן שהוא מורדם, ואחוז משככי הכאבים בדמו עולה על כל דמיון. שיעבור ניתוח, ועוד ניתוח, ועוד ניתוח, בלי לדעת מתי זה יגמר. מכיוון שאין בחוק הישראלי סעיף שתואם עונש כזה, הייתי מוכנה להסתפק בעונש מוות או במאסר עולם.

אבל חוץ מלהיות אמא של אילה אני גם אזרחית ישראלית, ואכפת לי גם מעתידה של המדינה, ולכן איני יכולה להשלים עם שפיטתו של המחבל על סעיף כל-כך רחוק מהמעשה שהוא ביצע.

חשוב לי להבהיר שאין לי טענות לתביעה הצבאית, העושה את עבודתה נאמנה. הבעיה היא בממשלה, המעדיפה לברוח מאחריות בכל הנוגע לניהול המלחמה, ולהעבירה לידי המערכת המשפטית.

מי הנפגע המרכזי מהמדיניות הזאת?

ובכן, התשובה קלה, מדינת ישראל מפסידה כסף רב שנשפך הן על שיקום נפגעי פעולות איבה והן על החזקת המחבלים בבתי הכלא, מפסידה במישור ההסברה הבין-לאומית, ומפסידה, לאט לאט, את ריבונותה.

אז להסתכל למחבל בעיניים? חשוב יותר ודחוף יותר, שקובעי המדיניות יסתכלו בעיני העם.