בשבע מהדורה דיגיטלית

לא על הדייט לבדו

אין ממש תחליף לשיטת הדייטים המסורתית, אבל קשה להתכחש לעובדה שיש בה לא מעט בעייתיות.

אסתי רמתי , י"ב בתמוז תשע"ז

לא על הדייט לבדו
לא על הדייט לבדו
איור: עדי דוד

מה התבלין הסודי שהופך אוסף שטויות מגובב לנונסנס משובח שמגלגל אותך מצחוק? לי אין מושג, אבל אין לי ספק שיאיר יעקבי מכיר את התבלין הזה היטב. בתור חובבת הז'אנר, הרשו לי להודות לעורכים שלי על הרכש החדש, למרות המריבות וחטיפות העיתון שהוא גורם בבית.

מתברר שגם דרך נונסנס אפשר לדבר על עניינים רציניים. בקטע "נחשון דייט ראשון" סופר על בחור שהתקשה לעבור את שלב הדייט הראשון, וליעקבי היה פתרון גאוני: להתחיל את המפגשים בדייט השני. אז מעשית זה אולי קצת קשה ליישום, אבל פסיכולוגית זה רעיון מבריק. בואו נדלג על המבוכה הראשונית, על ההיכרות המלאכותית ועל רשימת המכולת שמנסה לפענח אם היושב מולנו הוא חומר פוטנציאלי לנישואין. במקום זה פשוט נדבר ונזרום, וניתן לדברים לקרות באופן טבעי יותר.

קצת קשה לצאת נגד שיטת הדייטים המסורתית. קודם כול רוב האנשים שאני מכירה, ואני ביניהם, זכו להכיר את בן הזוג תוך פגישות סטנדרטיות בבית קפה או על ספסל בגן ציבורי נידח. עובדה - כשזה זה אז גם בפלטפורמה הזאת זה עובד, ובשביל צעירים שמקפידים על חברה נפרדת אני לא רואה שיש ברירה אחרת - אולי למעט אתרי היכרויות. אבל למרות כל הנ"ל, קשה להתכחש לעובדה שיש בדייט הקונבנציונלי משהו מתיש, במיוחד כשמדובר ברצף של מפגשים כושלים.

אז מה עושים? דבר ראשון, אולי אפשר להיות יותר יצירתיים לגבי תוכן הדייט. אני מכירה זוג צעיר שהדייט הראשון שלהם היה טיול משותף ארוך בחיק הטבע. מה קורה אם אין שום כימיה, ואתם מוצאים את עצמכם נאלצים לבלות שמונה שעות בחברת הבחור/ה הכי לא זה עלי אדמות? טוב, זה סיכון שצריך לקחת, לשיקולכם. טיול בארץ כבר הרווחתם. בכל אופן, לזוג שאני מדברת זה הצליח יפה, והם ברוך ה' נשואים באושר.

אם אתם פדלאות שלא אוהבות לטייל חפשו משהו אחר, העיקר שיהיה איזשהו תוכן שמסיח קצת את הדעת מההתמקדות המוגזמת זה בזו וזו בזה.

ובאמת, יכול להיות שגם אם סתם יושבים על ספסל בטיילת, אפשר לנסות להגיע מראש במצב נפשי קצת פחות תכליתי. כלומר, התכלית חשובה מאוד כמובן, ולשם כך התכנסנו, אבל יש מקומות שהמעשיוּת הזאת (שיש הטוענים שביינישים לוקים בה במיוחד) יכולה להלחיץ ולהעיב על האווירה. מולכם עומד בן אדם, לא רק חתן או כלה אפשריים. מה רע בסתם לדבר ולהתיידד, לפחות בשלב הראשון?

ויש עוד אופציה - לנסות להכיר באופן קבוצתי. רעיון ההיכרות בחדר בריחה, למשל, נשמע לי מאוד חביב. קבוצה קטנה של בחורים ובחורות מנסים לפצח את החדר יחד, ותוך כדי הפעילות המשותפת מתרשמים זה מזה. יש קבוצות של מטיילים לאור ירח, ושמעתי על חבורת שחקני קטאן שהניבה כמה זוגות. כל מסגרת כשרה שיכולה לאפשר היכרות טבעית היא חיובית בעיניי, לפחות בשביל אלה שסובלים מתסמונת נחשון דייט ראשון.

תנועת נוער לבוגרי אוניברסיטה

בתור מי שלוקה בחוסר מעשיות מופגנת, אני נהנית מהיכולת שלי לזרוק רעיון מעל דפי העיתון, ולקוות שמישהו אי שם יתפוס אותו ויעשה איתו משהו. השבוע הבת שלי סחבה אותי להופעה נהדרת של 'צמאה', עם אומנים מהשורה הראשונה שאני אוהבת במיוחד. זאת הייתה הופעה לסטודנטים, וכשהבטתי בקהל הגדול ששר ועשה שמח, חלפה במוחי המחשבה שיש פלח שלם של אוכלוסייה שאין לו מענה חברתי: צעירים וצעירות שסיימו את הלימודים באוניברסיטאות ועדיין לא הקימו משפחה. כל עוד הם בחזקת סטודנטים יש להם פעילויות בקמפוס, אך כשהם מסיימים ויוצאים לעבוד, רבים מהם נשארים פתאום לבד. הם רוצים להכיר, ואין להם איפה. הם רוצים להיפגש עם בני גילם, ואין להם מסגרת מתאימה.

"צריך שתהיה 'תנועת נוער' לבוגרים", אמרתי לבת שלי, "משהו בפריסה ארצית. אפשר למלא את זה באיזה תוכן שרוצים - הרצאות, טיולים, התנדבות. העיקר לצאת מהבית". הבת הסכימה איתי על העיקרון, אבל סברה שצריך להשאיר את העניין הזה לצעירים בעצמם. "הם כבר גדולים, אמא", היא אמרה, "והם לא ישתפו פעולה אם מישהו ייזום דברים בשבילם". צודקת. אני לא מארגנת כלום, רק זורקת את הכפפה - ואם יש מי שחושב שכדאי להרים אותה, שיהיה לו בהצלחה.

ילדים של החיים

כשאני רואה קישור לסרט של שעה אני בדרך כלל משתדלת שלא ללחוץ עליו, אבל לפעמים אני נסחפת. במקרה של הסרט "ילדים של החיים", שהוקרן במסגרת "זמן אמת" של 'כאן', לא הצטערתי על הלחיצה לרגע.

הסרט מביא את סיפורם של עשרת ילדי משפחת מרק מעתניאל, שאביהם מיכי הי"ד נרצח בפיגוע ירי לפני שנה, ואמם חוי נפצעה קשה בראשה. מה עושים עם טרגדיה כזאת? ילדי המשפחה הבוגרים נטלו לידיהם את המושכות, ומתוך האבלות העמוקה הם מגדלים את אחיהם הצעירים, ודואגים לאמם.

בראיונות כנים וכואבים שלא מתכחשים לקשיים, אנחנו מתוודעים ללכידות ולחוסן אדיר של משפחה מאוד מיוחדת, ודרכם - לדמותו ההורית המופלאה של הרב מיכי. עשרה ילדים שכל אחד בחר בדרך שלו בחיים, וכולם מעידים איך הרגישו בנים יחידים אצל אביהם. הלב שלי יצא לשירה המקסימה, שבגיל 25 מטפלת כמו גדולה במשפחה הברוכה, שכוללת גם את שני ילדיה שלה, האחד מהם עם צרכים מיוחדים. איך אמר המנחה אסף ליברמן? מעורר השראה.

לתגובות: eramati@gmail.com