הרב יובל שרלו
הרב יובל שרלוצילום: דוברות צֹהר

עין רעה מופיעה בעולם ההלכתי בשני מובנים שונים, הראשון שבהם הוא בתחום המאוד מעשי - ההלכה מכירה ביכולתו של אדם להשפיע על האחר בעזרת עין רעה.

חז״ל קבעו כי "אסור לאדם לעמוד בשדה חברו בשעה שהיא עומדת בקמותיה" (בבא בתרא ב, ב), וחלק מהראשונים מבארים שמדובר בנזק ממשי: "שלא יזיקנו בעין רעה" (רש"י). בשל כך, יכול אדם לכפות את חברו לבנות גדר שגבוהה עשרה טפחים ובכך למנוע מבט מתמיד על גינתו. אמנם הרמב"ם כמובן לא הביא גמרא זו להלכה בנוסחה הזה, והנימוק של עין רעה פעילה בוודאי שלא נראה לו כנימוק הלכתי. בתשובתו לרבני לוניל הוא מסביר שאין מעמד הלכתי ממשי לעין הרעה הזאת, והשיקולים לכפיית בניית גדר מבוססים על צמצום יכולת השימוש ופגיעה בפרטיות ("היזק ראייה") ולא על נזק ממשי.

מאוחר יותר אנו מוצאים הלכות שונות הנובעות מהימנעות מעין רעה ממשית: "יכולים לקרות שני אחים זה אחר זה, והבן אחר האב, ואין מניחין אלא בשביל עין הרע. הג"ה: ואפילו אם אחד הוא השביעי ואחד הוא המפטיר לא יקראו השני בשמו משום עין הרע" (אורח חיים קמא, ו). חשוב להדגיש כי זו לא הסיבה היחידה המובאת בדברי הקדמונים ביחס למנהג זה, ויש התולים זאת בכך שהם פסולים לעדות זה על זה, שכן הם קרובים, ובשל כך מרחיקים את העליות. אולם, כאמור, השולחן ערוך הביא זאת מדין של עין הרע. ויש עוד הלכות הנובעות ממנהגים המתחשבים בעין הרע, כגון שני חתנים שמברכים עליהם פעם אחת שבע ברכות וכדומה, וגם שם יש נימוקים נוספים, כמו איסור לערבב שמחה בשמחה וכדומה.

ניתן אפוא לקבוע כי ההתייחסות לעין הרעה כאל דבר מזיק ממש, שיש להתחשב בו בניסוח הלכות שונות, נדחה על ידי חלק מהראשונים, וגם אלה שקיבלו אותו עשו זאת בעניינים שאינם מרכזיים בהלכה.

על רקע זה בולט המשקל הגדול של המאבק בעין הרעה בעולם המידות. עין רעה היא מידה שרבי אליעזר מציין כדרך שעל האדם להתרחק ממנה (אבות ב, ט); רבי יהושע אומר כי עין רעה היא אחת המידות שמוציאות את האדם מן העולם (אבות ב, יא); במסגרת עיסוק המשנה בדרכים שונות לתת צדקה היא קובעת: "ארבע מדות בנותני צדקה: הרוצה שייתן ולא ייתנו אחרים - עינו רעה בשל אחרים, ייתנו אחרים והוא לא ייתן - עינו רעה בשלו" (אבות ה, יג), וכדומה.

אך בעיקר מיוחדת העין הרע למידתו של בלעם הרשע, המנוגדת למבט עינו של אברהם אבינו ע"ה: "כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלושה דברים אחרים - מתלמידיו של בלעם הרשע: עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע" (אבות ה, יט).

ריקוד בין עובדות לפרשנות

אפיונו של בלעם הרשע כבעל העין הרעה מאפשר לנו להבין טוב יותר מהי הדרך הישרה שצריך לדבוק בה. אפשר היה להסתכל על עם ישראל בשתי דרכים. דרך אחת היא הדרך שבה כפה הקב"ה את בלעם לומר: עם שאוהליו מסודרים, שתרועת מלך בו, שהוא שוכן לבדו ואינו נכנס בחשבון הגויים, שאין בו אוון ועמל וכדומה. זהו המבט האלוקי על עם ישראל, וזה מה שבלעם נאלץ לומר נגד רצונו. אפשר ללמוד מדברים אלה מה הוא רצה לומר, שכן הקב"ה הפך לנו את הקללה לברכה. הוא כנראה התכוון לומר שמדובר בעם של עבדים, ערב רב שנמלט מאדונו, בלי צבא מנוסה ובלי שלטון, ושאין בו את הכוח והעוצמה לרשת את הארץ.

לאמור, המציאות אינה אובייקטיבית. לעולם מבט על המציאות הוא מעין ריקוד בין העובדות ובין עיני המתבונן. הרבה מאוד תלוי לא רק בדברים שניתנים למדידה ולנוסחה אוניברסלית, כי אם בהכרעה הפנימית האנושית.

חז"ל הדריכו אותנו להסתכל בעין טובה על המציאות. אף שלא ביארו באופן ממוקד מפני מה זהו המבט הנכון, ומדוע בחר אברהם אבינו להיות בעל עין טובה, אנו מסוגלים לשער מה הם מקורות היניקה של מבט זה. הוא נובע מאמונה עמוקה בטוב, ובכך שביסודו של דבר עשה ריבונו של עולם את האדם ישר וטוב; הוא נובע מהכרה כי בשל העובדה שכל מבט אינו רק מבט פרשני אלא הוא גם מבט יוצר – טוב לו לאדם ליצור את הטוב ואת האהוב, מאשר להיות מי שמביט בעין רעה על המציאות ומטפח את העוינות לה; ובעיקר – העין הטובה היא תכונת נפש פנימית, שגם אם אין סיבה מציאותית לדבוק בה, יש לה השפעה ניכרת על העולם הרוחני פנימה, ועל הטוב שהיא יוצרת לאדם עצמו.

פרשתנו מהווה אפוא הזדמנות לחזור לצומת המאפשר את שני המבטים, למאוס בדרכו של בלעם הרשע ולדבוק במבט הטוב והמאיר, שהוא גם פרשן מכוון יותר, גם כוח יוצר שיש בידו לעצב את העולם וגם מידה טובה שראוי לדבוק בה.