טכנולוגיה לייצור טילים ארוכי טווח עשויה לזלוג מצפון קוריאה לאיראן. הטיל הצפון קוריאני
טכנולוגיה לייצור טילים ארוכי טווח עשויה לזלוג מצפון קוריאה לאיראן. הטיל הצפון קוריאניצילום: KCNA KCNA‏, רויטרס

הטיל הבין-יבשתי ששיגרה צפון קוריאה מאיים ליצור בדרום-מזרח אסיה מצב הדומה למה שאירע במערב אירופה בשנות החמישים, לאחר שברית המועצות שיגרה לוויין לחלל.

משמעות השיגור הסובייטי הייתה שטווח הטילים של ברית המועצות מסוגל לכסות גם את ארצות הברית. עד אז ההרתעה האמריקנית הייתה בשיא אמינותה, כל עוד ארצות הברית הייתה מסוגלת לפגוע בברית המועצות בלי לספוג בעצמה מכה גרעינית מהרוסים. ברגע ששטחה של ארצות הברית הפך לפגיע, עלתה השאלה האם ארצות הברית תהיה מוכנה להגן על פריז ועל המבורג, כאשר הדבר עשוי להיגמר במחיקת ניו-יורק או בוסטון? באירופה נחלקו הדעות סביב השאלה, ונשיא צרפת שארל דה גול הגיע למסקנה שצרפת תיאלץ להקים כוח גרעיני עצמאי משלה. האמריקנים ניסו אז לשכך את הדאגות באירופה על ידי הגברת הנוכחות הצבאית ביבשת, כדי להבהיר לרוסים שפעילות צבאית קרקעית מצדם תיתקל בהתנגדות של כוח אמריקני, כך שכל עימות קונבנציונלי עשוי להסלים למלחמה גרעינית. באופן דומה, השיגור הצפון-קוריאני עשוי להצית מחדש ביפן את הוויכוח על כוח הרתעה גרעינית יפני.

הנושא הקוריאני שלוב בתוך הנושא האיראני בשני מובנים. מהצד הממשי, טכנולוגיה לייצור טילים ארוכי טווח עשויה לזלוג מצפון קוריאה לאיראן. אבל קיים גם הצד הסמלי: איראן חייבת לצאת מעודדת מההישג. היא רואה איך רוסיה וסין בולמות לחץ ממשי על צפון קוריאה. האמריקנים והאירופים מבינים שאין לקוות לישועה ממוסקבה ובייג'ינג, אך מוסיפים לדקלם שהם מצפים מפוטין וקסי לעצור את התוכנית הצפון-קוריאנית. המגליס האיראני אישר 600 מיליון דולר נוספים לפיתוח הטילים, וכאשר יהיו בידי האיראנים מספיק טילים לשגר, הם יכולים להוציא את הפצצה מהניילונים. האם מישהו באמת ובתמים סבור שההבטחה החגיגית ש"לאיראן לא תהיה פצצה גרעינית" תכובד ברגע שאיראן תוכל להכות בעומקה של ארצות הברית, או אפילו בחופיה? היו אצלנו מי שטענו שישראל תיאלץ להשלים עם הפצצה האיראנית, ותוכל לקוות למאזן אימה כמו זה ששרר בין ארצות וברית המועצות בזמן המלחמה הקרה. רבים וטובים כבר הצביעו על ההבדל בין דפוסי החשיבה של האייתולות לדפוסי החשיבה בקרמלין, אבל הזמן אוזל, ומאזן האימה הופך להיות ברירת המחדל. תרתי משמע.

הודו במקצת

השימוש בביטוי "ביקור היסטורי" לתיאור הגעתו של ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי ארצה, אינו קלישאה או הגזמה. יחסי ישראל-הודו יצאו מהמרתף ועתה הם מוצגים ביד רמה, כפי שהתבטא עיתונאי ההינדוסטן טיימס: אם מישהו היה מנבא אירוע כזה בימי ההגמוניה של מפלגת הקונגרס של שושלת נהרו-גנדי, הוא היה נתפס כהזוי. כמובן שהדברים יותר קלים כאשר במקום הקונגרס החילוני, שתמיד דאג לבסיס כוחו בתוך המיעוט המוסלמי הגדול בהודו, מגיע מודי כראש המפלגה ההינדית BJP. בשנת 2002 הואשם מודי שכראש מדינת גוג'אראט הסית נגד המוסלמים, לאחר שרכבת שהובילה צליינים הינדים הועלתה באש. בפרעות נגד המוסלמים שפרצו באווירה הטעונה, נהרגו קרוב ל‑800 מוסלמים. מודי וראשי מדינתו הואשמו באחריות למה שכונה פוגרום, או במקרה הטוב חוסר מעש בכיבוי השריפה. כתוצאה מכך מודי הפך לאישיות בלתי רצויה בארצות הברית שסירבה להעניק לו אשרת כניסה, וכך התנהגו כלפיו באיחוד האירופאי. ככל שדרך כוכבו בפוליטיקה ההודית, המחרימים נאלצו לשנות כיוון. "המסית מודי" ו"המסית נתניהו" בוודאי היו מסוגלים להחליף רשמים בסוגיה הזאת.

אבל למרות חמימות הביקור והישגיו הדיפלומטיים והכלכליים, אסור לשגות באשליות. נכון שלהודו ולישראל יש אינטרסים משותפים בתחום החקלאות, הסייבר, התעשיות הביטחוניות, וכן במלחמה בטרור המוסלמי (ובמקרה של הודו – בהשראה פקיסטנית), אבל הודו בינתיים לא מחליפה את ארצות הברית כמדינה שמוכנה לתמוך בישראל גם כאשר כולם מגנים אותה, והיא תחתור ליחסים טובים גם עם אויבינו המושבעים. ביקורו של מודי בישראל הוכרז כבר ב‑2015, אבל הוא נדחה כדי שמודי יספיק לבקר במדינות המפרץ. גם מפיקות הנפט הערביות הן חלק מפאזל ביטחון-אנרגיה הודי. ככל שהודו עוברת תיעוש, עליה להבטיח לעצמה כמויות גדלות והולכות של אנרגיה. המפרץ גם קולט ידיים עובדות הודיות.

יותר מכך, מאז שהוסרו הסנקציות על איראן, הודו הייתה בין הזריזות לחזור לשוק האיראני. אותם שיקולים כלכליים שפועלים לטובת שיפור היחסים עם ישראל, יפעלו גם בזירה האיראנית. הודו זקוקה לאיראן כספקית אנרגיה וכשוק לתעשייה ההודית המתפתחת. השבוע הציעו אנשי עסקים הודים לאיראן סכום של 11 מיליארד דולר כדי לפתח שדה גז ענקי. העסקה תקום או תיפול אך ורק על בסיס שאלת הרווחים והבטוחות שהאיראנים מוכנים לספק, בלי קשר לסוגיות כמו מימון טרור. בנושאי ביטחון הודו אף זקוקה לאיראן כמי שתוכל לסייע לה בנושא אפגניסטן. אם וכאשר האמריקנים ינטשו סופית את הזירה, שתי המדינות גובלות במדינה שעשויה לשוב להיות בירת ג'יהאד ובעלת קשרים עם המודיעין הצבאי הפקיסטני.

בשורה התחתונה הודו דואגת אך ורק להודו, והמדיניות ההודית מסתכמת ב"אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך". בישראל לא צריכים להיות מופתעים אם יחד עם הידוק הקשרים בין ניו-דלהי וירושלים, הודו תמשיך להצביע נגדנו בפורומים בינלאומיים. זה הופך להיות המודל ביחסים בינלאומיים: אין יותר תמיכה דיפלומטית בשיטת הכול כלול, אלא כל סוגיה נבדקת בנפרד.

ברשות הגבאי

עמיר פרץ רצה לסגור עניין בסבוב הראשון של הבחירות במפלגת העבודה, לא הצליח, והוא עשוי לשלם על זה. הפער בינו ובין אבי גבאי בהחלט ניתן לסגירה, וגבאי נהנה מהמומנטום. התקשורת תנסה להיות הוגנת (כי מדובר בקרב בתוך השמאל), אבל בהחלט ייתכן שאבי גבאי יהפוך להיות עמנואל מקרון לעניים. עמיר פרץ הוא מוצר פוליטי לעוס, וגבאי לעומתו הוא סיפור טרי. הרזרבות בסיבוב השני, מצד הקולות שהלכו למפסידים בסיבוב הראשון, נוטות יותר לכיוון גבאי מאשר לכיוון פרץ.

קיים גם השיקול האלקטורלי. בעבודה דיברו על הקרב מול נתניהו והימין, אבל הקרב האמיתי הוא מי יוביל את גוש "רק לא ביבי". את מפלגת העבודה לא יספרו כל עוד היא מפגרת אחרי יאיר לפיד בסקרים. לגבאי יש יותר פוטנציאל להתחרות מול לפיד מאשר לעמיר פרץ. נכון, גבאי בלתי מנוסה, והוא אפילו אינו חבר כנסת, אבל אותו היגיון שדחף את בוחרי העבודה לסלק את בוז'י הרצוג מהמרוץ - כי הוא אינו האיש שמסוגל להחזיר את העבודה להנהגת המדינה - יפעל נגד עמיר פרץ, ויכתיר את אבי גבאי ליו"ר המפלגה.