לא מאמין בביקורת. פרקליט המדינה, שי ניצן
לא מאמין בביקורת. פרקליט המדינה, שי ניצןצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

1

הדמוקרטיה הישראלית בסכנה. האמת שאין צורך להוסיף מילה. יש לא מעט עיתונאים ולא מעט כלי תקשורת שבשבילם זו כבר עובדה קיימת. כל מה שקורה, ובמיוחד כל דבר ששרי הממשלה עושים, מהווה הוכחה לעובדה-לכאורה הזאת, בין אם הוא קשור ובין אם לא.

אם תתעניינו בשאלה מה ההוכחה התורנית לסכנה העצומה שבפניה עומדת הדמוקרטיה הישראלית, התשובה המעודכנת היא חוק היועמ"שים של שרת המשפטים שקד. מה מבקש החוק? דבר פשוט מאוד - להעביר את בחירת היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה מהליך של מכרז לשימוש בוועדת איתור. בנוסף לכך מבקש החוק לשנות את הרכבה של ועדת האיתור כך שתכלול שלושה חברים במקום חמישה כיום.

למה זה חשוב? קודם כול ברמה הטכנית, ועדת איתור מאפשרת לשר מעורבות נוחה יותר בבחירתו של האדם שאולי משפיע יותר מכל אדם אחר במשרד על יישום מדיניותו. בנוסף לכך, ועדת האיתור מאפשרת פתיחת שורות, בניגוד למכרז שבו היועץ המשפטי של המשרד מגיע דווקא מקרב עובדי המדינה. יתרון נוסף בוועדות האיתור הוא שהן יכולות, ולעיתים זהו אפילו המצב הראוי, להביא בפני הדרג המחליט יותר משם ראוי אחד, כך שהשר יכול לבחור מבין כמה אפשרויות שהובאו בפניו.

למעשה שינוי הליך הבחירה מתבקש לנוכח השינוי המהותי שחל בעשורים האחרונים במעמדם של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה. כבר לא מדובר בעוד פקיד אחד מני רבים שמתפקד בתוך המערך הכולל של המשרד. זהו תפקיד שלעיתים הוא השלישי בחשיבותו בעיצוב מדיניות המשרד הממשלתי, מיד אחרי השר שהוא איש הדרג הפוליטי והמנכ"ל שמתמנה על ידי השר כמשרת אמון. המחשבה שבחירת האיש השלישי בעוצמתו במשרד צריכה להיות מנותקת לחלוטין מהשפעת הדרג הנבחר, מנוגדת לכל עיקרון דמוקרטי.

אז למה מספרים לנו שהצעת החוק הזאת היא "סכנה לדמוקרטיה"? מאחר שבמדינת ישראל (והאמת היא שלא רק בה) מתרחש בשנים האחרונות תהליך בעייתי מאוד. אפשר לכנות אותו בשם מריטוקרטיה, או אולי בהקשר הספציפי שלנו "משפטוקרטיה", אבל הכינוי לא משנה. משמעותו הפרקטית של התהליך היא העברת מוקד הכוח השלטוני מידיהם של הנבחרים לידיהם של אנשים שממונים לתפקידיהם שלא מתוקף בחירתם על ידי הציבור.

במובן מסוים חוק היועמ"שים הוא רק חצי דרך. ייתכן בהחלט שההסדר החוקי הנכון בתוך המציאות שנקלענו אליה, הוא הצעת החוק של ח"כ אמיר אוחנה, לפיה היועצים המשפטיים יהפכו להיות משרות אמון. בהנחה שמי שצריך להתוות את המדיניות הוא הדרג הנבחר, שהרי לשם כך הוא נבחר, ובהנחה שמימוש במדיניות תלוי בגורמי מפתח בתוך המשרד, אין סיבה שלא לאמץ את הצעתו של אוחנה. כמו שברור שמנכ"ל המשרד זו משרת אמון כי תפקידו הוא ליישם את מדיניות השר, כך צריך לקרות גם עם היועץ המשפטי למשרד.

מצד שני, פוליטיקה היא כידוע אמנות האפשרי. כאשר רואים את עוצמת ההתנגדות לחוק היועמ"שים של שקד, מבינים שהמסר שעומד מאחוריה בהחלט ברור למי שהוא צריך להיות ברור. מדובר בצעד מהותי לכיוון של החזרת הכוח השלטוני לדרג הנבחר, וחיזוק הדמוקרטיה במובנה העמוק ביותר והמהותי ביותר.

2

פוגעים במוטיבציה לטרור

פרקליטות המדינה הגישה לאחרונה תביעה על סך של כשמונה מיליון שקלים נגד עזבון המחבל שביצע את פיגוע הדריסה בטיילת ארמון הנציב שבו נרצחו ארבעה חיילי צה"ל. משמעותה המעשית של תביעה נגד העיזבון היא תביעה נגד בני המשפחה, במקרה הנוכחי אלו הם האישה וארבעת הילדים של המחבל. בפרקליטות כבר הבהירו השבוע שתביעות נוספות נמצאות בקנה, ובאופן כללי הכוונה היא לעשות שימוש נרחב בכלי הזה.

הרעיון המשפטי שמאחורי המגמה החדשה הוא פשוט מאוד, ולכן כל כך יפה. מדינת ישראל לקחה על עצמה לפצות כל חייל או אזרח שנפגע בפיגוע, בין אם נפצע ובין אם נהרג. המשמעות היא שכל פיגוע יוצר למדינה נזק כלכלי בסכום לא קטן. בתביעה הנוכחית העריכה המדינה כי הנזק שנגרם לה מרצח כל חייל עומד על כשני מיליון שקלים. לאור זאת, על פי החוק האזרחי, רשאית המדינה לתבוע מהמחבלים פיצוי על הנזק שנגרם לה. מאחר שהמחבל איננו בחיים, וכך קורה בלא מעט מקרים, הכתובת לתביעה היא העיזבון, כלומר הירושה שהותיר לבני משפחתו.

יופיו של הרעיון הוא בדרך הפשוטה שבה הוא מתמודד עם אחת הבעיות הקשות של המלחמה בטרור - המוטיבציה הכלכלית. במציאות הקיימת היום, שבה הלחץ האמריקני טרם פעל את פעולתו, יציאה לפיגוע היא דרך מצוינת לאדם פלשתיני לשפר מהותית את מצבה הכלכלי של משפחתו. בין אם ייתפס ובין אם ייהרג תזכה המשפחה להכנסה חודשית יפה מאוד מהקופה הציבורית הפלשתינית. בשביל מחבלים פוטנציאליים שמצבם הכלכלי רעוע זו מוטיבציה לא קטנה, שמחפה במובנים רבים על החשש מהותרת המשפחה לבדה.

במידה מסוימת הרעיון של הרס בתי מחבלים נועד להתמודד בדיוק עם הבעיה הזאת. אלא שכל מי שקורא את פסקי הדין של בג"ץ, יכול לשים לב שימיו של הפתרון הזה קצובים ונדרש פתרון אחר למאבק במוטיבציה הכלכלית. הרעיון של תביעות נגד העיזבון, שמשמעותו היא "יצאת לפיגוע – רוששת את משפחתך", הוא פתרון חלופי ראוי וחוקי למהדרין. כל כך חוקי, שאפילו ארגון השמאל הקיצוני 'המוקד להגנת הפרט', העוסק בייצוג מחבלים ובני משפחותיהם, נאלץ להודות בכך בהודעתו התוקפת את המגמה החדשה.

3

הצביעות החרדית ביחס לרבנות הראשית

שר הפנים אריה דרעי תקף השבוע את רבני הציונות הדתית שלטעמו אינם מגינים כראוי על מעמדה של הרבנות הראשית, בעוד דווקא הוא החרדי עושה זאת. "אני הקמתי את הרבנות הראשית או שהרב קוק הקים אותה? זה היה הבסיס כדי שמדינת ישראל תהיה מאוחדת ואותם גורמים רוצים להרוס את מה שהרב קוק הקים. וראו איזה פלא? מי מגן על תורתו של הרב קוק? על מדיניות האחדות שלו? אני, אריה דרעי, נציג הסיעה החרדית", אמר דרעי בישיבת סיעת ש"ס.

דרעי מצטרף בכך לחברו האשכנזי משה גפני, שאמר לפני כשנתיים בדיון בוועדת חוקה: "אני רוצה את הרבנות הראשית לישראל. לא מעניין אותי בד"צים ולא מעניין אותי כלום. אתם פשוט סטיתם מהדרך של הרב קוק. אתם הולכים לבתים פרטיים, למשרדים פרטיים, עוד מעט אתם לא תגידו הלל ביום העצמאות, רק אנחנו נתחיל להגיד".

שתי הדוגמאות הללו מייצגות יפה את הצביעות החרדית ביחס לרבנות הראשית. החרדים האשכנזים שפעלו באופן עקבי במשך שנים להחלשת מעמדה של הרבנות הראשית והחרדים הספרדים שאפשרו את המגמה, תוקפים היום את הציונות הדתית על נסיגתה כביכול מהנאמנות לרבנות. נכון, החרדים הספרדים הקפידו להושיב על כס הראשון לציון תלמידי חכמים ספרדים מהשורה הראשונה, אולם את הרס המוסד כולו הם לא מנעו. במשך שנים שיתפו הספרדים פעולה עם ההושבה של "רבני בובה" על כס הרב הראשי האשכנזי. כעת, כאשר הרס הרבנות ומעמדה הוא רגע לפני נקודת האל-חזור, הופכים החרדים במפגן מרהיב של צביעות למגיניה. הרי לו היה נבחר הרב סתיו לרב הראשי קשה להאמין שהיינו רואים את אותה הגנה חוצבת להבות אש על המוסד הזה. הדרך להגנה על הרבנות עוברת קודם כול בחיזוק מעמדה ורק אחר כך בממלכתיות מזויפת.

***הפינה הכלכלית***

חוק פרווה

"חוק שכירות הוגנת" שאושר השבוע בוועדת החוקה של הכנסת הוא הרע במיעוטו. יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, אבל גם החוק הזה רחוק מלהיות בשורה טובה לשוק השכירות.

אז מה יש בחוק? החוק מגדיר מהי "דירה ראויה למגורים" (אוורור, חשמל, ניקוז וכדומה) וקובע כי שוכר יהיה רשאי לבטל חוזה לשכירת דירה שאינה ראויה למגורים בכל עת. החוק מחייב את המשכיר לתקן ליקויים בדירה בזמן סביר ולא יאוחר מ‑30 יום מרגע ההודעה. בנוסף לכך מגדיר החוק כי השוכר ישלם דמי שכירות, ארנונה, תשלומים על שירותים (מים, חשמל, גז וכדומה) ודמי ועד בית. לעומתו השוכר ישלם על ביטוחי מבנה, שיפוצים ושדרוגים, ותשלומים לעורך דין או מתווך אם עבדו בעבור המשכיר.

חלק משמעותי בחוק מגביל את הבטוחות שרשאי המשכיר לדרוש מהשוכר. בפועל מדובר בהגבלה מאוד משמעותית לעומת מה שהיה נהוג בשנים האחרונות בשוק השכירות, במיוחד באזורי הביקוש. החוק כולל גם הוראות מחמירות מאוד בנוגע לחובה של משכיר לתקן פגמים בדירה ומגביל את השוכרים באופן משמעותי מאוד בכל הנוגע ליצירת שינויים בדירה. החוק גם מסדיר מצב שבו סיום תקופת השכירות אינו מוסדר.

גרסתו המקורית של החוק כללה גם הגבלה על היכולת של המשכיר להעלות את דמי השכירות. גרסה ישראלית, קצת משונה אולי, למודל של פיקוח על דמי השכירות שנהוג בכמה ערים ומדינות בעולם. למרבה השמחה הסעיף הזה בחוק לא אושר לבסוף, בין היתר עקב התנגדותה הנחרצת של שרת המשפטים והאיום שלה שלא תאפשר את חקיקת החוק. הסיבה להתנגדותה של שקד היא מחקרים שנערכו בעולם והצביעו על הנזקים הגדולים של פיקוח על דמי השכירות לשוק השכירות ולשוק הנדל"ן בכללותו.

עם זאת, גם הוראותיו הנוכחיות של החוק עלולות להשפיע על שוק השכירות שלא לטובה. ניקח לצורך העניין רק שתי דוגמאות: יצירת ההגדרה של "דירה שאיננה ראויה למגורים" יכולה להיות מוצדקת בכל מיני צורות. השאלה היא תמיד האם יש לשוכר אלטרנטיבה. עלול להיווצר מצב אבסורדי שדווקא מחיר השכירות של הדירות הגרועות ביותר בשוק יעלה, בניסיון של המשכירים לפצות את עצמם על יכולתו של השוכר לבטל את החוזה בכל רגע.

דוגמה נוספת היא הבטוחות. נכון, במקומות מסוימים השוק יצא מאיזון בתחום הזה. מצד שני, גם כאן עלולים המשכירים לפצות על הסיכון בהעלאת מחירים. במקרה כזה לא בטוח בכלל שהשורה התחתונה תועיל לשוכרים.

לתגובות: [email protected]