בשבע מהדורה דיגיטלית

יש אלוקים

גם כשהיא מנהלת אורח חיים חסידי, גילאת צ'רקסקי לא שוכחת את הרגעים הגדולים של אביה, רלף קליין ז"ל, במגרש הכדורסל

רבקי גולדפינגר , י"ט בתמוז תשע"ז

"קיבלנו שיעור מאבא איך להפוך כל קושי ליתרון". גילאת צ'רקסקי
"קיבלנו שיעור מאבא איך להפוך כל קושי ליתרון". גילאת צ'רקסקי
צילום: שלמה ניימרק

למחרת הניצחון ההיסטורי של קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב על קבוצת צסק"א מוסקבה (בשנת 1977), כינסה מנהלת בית הספר היסודי באבן יהודה את התלמידים לשיחה.

לידה ניצבה כל אותה העת התלמידה בת התשע גילאת. המנהלת תיארה בפני התלמידים את הניצחון המזהיר של מכבי תל אביב. בדבריה הדגישה כי המאמן האגדי רלף קליין הוא זה שהוביל את הקבוצה לניצחון. עוד סיפרה בהתלהבות כי מדובר באביה של גילאת, תלמידת בית הספר.

כמעט ארבעה עשורים לאחר אותו מעמד מרגש בבית הספר, אנחנו יושבים בסלון ביתה של גילאת צ'רקסקי בקריית מלאכי. אביה רלף קליין ז"ל כבר איננו בין החיים, אך הוא הותיר אחריו מורשת מפוארת של עשייה ספורטיבית מוערכת. קליין היה המאמן שהוביל את מכבי לניצחון על צסק"א, ובהמשך העונה גם לזכייה בגביע אירופה הראשון בתולדותיה. הוא זכה בפרס ישראל, נבחר על ידי היורוליג לאחד מעשרים מאמני הכדורסל האירופי הטובים ביותר, ואף כונה "גדול מאמני הכדורסל בישראל".

אוד מוצל מאש

גילאת צ'רקסקי מודעת בהחלט למקומו ההיסטורי של אביה בכדורסל הישראלי, אך אומרת כי "למרות כל ההישגים והתארים, אבא שלי לא היה במודעות של מי שהוא. תמיד היה נראה לו שאף אחד לא יודע מי הוא. היינו הולכים ברחוב ואנשים היו פונים אליו בלי הפסקה. הוא היה עוצר לכל אחד בסבלנות. הליכה של חמש דקות יכלה להימשך איתו גם ארבע שעות, עד שאנחנו היינו משגעים אותו 'אבא, בוא כבר'. היו לוחצים לו ידיים, מתחננים שניכנס למסעדות בחינם רק כדי שיראו אותו שם. במיוחד אחרי הניצחון ב‑77' זה היה ממש חזק. אבל הוא לא עשה מזה עניין. עד יומו האחרון היה כזה", היא משתפת בגעגוע. "הפרסום לא השפיע עלינו בכלל. חיינו הכי בפשטות. בית רגיל עם הורים מסורים לילדים. מבחינתי ללכת למשחק כדורסל היה ללכת עם אבא לעבודה. הרבה פעמים הצטרפתי אליו לאימונים או למשחקים. זה היה חלק מהעבודה של אבא. מעבר לזה לא ממש התעניינתי בספורט".

צ'רקסקי גדלה כדור שני לשואה. אביה, שנולד בשנת 1931 בברלין, היה אוד מוצל מאש. "אבא אף פעם לא דיבר על השואה. פעם כשהייתי נערה לחצתי עליו מאוד שישתף אותנו במה שעבר. הצקתי לו, והוא סיפר לי שכשהיה בן שבע העבודה שלו הייתה מדי בוקר להעמיס גופות על עגלה. באותו רגע הבנתי למה הוא לא מדבר, ומאז הרפיתי ממנו. הוא האמין שאין טעם לחיות את העבר. הוא לא האמין בלשנוא, כל הזמן הביט קדימה. מבחינתו, מה שהיה היה והחיים ממשיכים. אני חושבת שזאת תפיסה בריאה, ממש חסידות", היא מחייכת. "אבא היה דמות של מצליחן, ווינר כזה. הוא התמודד עם השואה בלחיות את החיים טוב. היה אדם מופנם, אבל שמח".

לפני כתשע שנים הלך רלף קליין לעולמו בגיל 77, לאחר מאבק ממושך בסרטן המעי הגס. "אבא נאבק במחלה במשך כמעט חמש שנים. הייתי מתפללת כל הזמן שהוא לא יסבול", היא נאנחת. "בשבועיים האחרונים לחייו ישבנו איתו כל האחים במשך כל היום. לילה אחד החלטנו שאנחנו נשארים איתו. אח שלי הביא מוזיקה, ועשינו לו מעין מסיבת פרידה. הוא היה מחוסר הכרה, אבל השמענו לו שירים שהוא אהב. שיר שאהב במיוחד היה 'I did it my way' של פרנק סינטרה. דיברנו איתו כל הלילה, העלינו זיכרונות. בשבע וחצי בבוקר אמא נכנסה ואנחנו יצאנו הביתה. עוד לא הספקתי להתארגן בבית וקיבלנו הודעה שהוא נפטר.

"אבא שלי היה כל עולמי. בן אדם נעים ומצחיק. אהב לעשות שטויות, לרקוד. בן אדם מאוד חכם. תמיד ידע להבדיל בין עיקר לטפל, לא להתעסק בשטויות ולזכור מה באמת חשוב בחיים. מה שהכי ניחם אותי זה שהיו לו חיים טובים, הוא השאיר אחריו הרבה".

את יכולה לשתף בלימוד משמעותי שאת לוקחת ממנו?

"אבא סיפר שבשנים הראשונות שלו כשחקן במכבי הוא זכה ליחס מזלזל מהחברים הצברים. אבל בכל פעם שצחקו עליו הוא היה יותר נחוש להצליח ולהראות להם. הוא היה נשאר על המגרש במשך שעות ומתאמן. אבא שלי נהג לספר לי איך הוא התקדם מאדם שהיה דחוי חברתית ונושא ללעג לדמות מרכזית בעולם הכדורסל. תראי איך הקריירה שלו התחילה ממקום של בדידות ודחייה", היא אומרת בהתפעלות. "גם חייבים לזכור שלא באמת הייתה לו משפחה לחזור אליה בתחילת דרכו, לכן הוא נשאר שעות על שעות במגרש. הוא דיבר המון על התקופה הזאת, ואיך היא דווקא חיזקה אותו ונתנה לו מוטיבציה ותובנות לחיים. אני חושבת שהתגובה הזאת של אבא, שלא נשבר והתייאש אלא שעט קדימה, היא שיעור לכולנו ויכולה לתת כלים כיצד להפוך כל קושי ואתגר בחיים ליתרון וכלי להצלחה".

בלי שום סממן דתי

גילאת צ'רקסקי (49) נולדה וגדלה באבן יהודה להוריה רלף (יעקב) ז"ל ורותי קליין, במשפחה של שלושה ילדים: רינת, גילאת ואחיה הצעיר ערן. "הבית היה בלי שום סממן דתי. שום דבר. לא יום כיפור, לא סוכות, לא פסח, לא כשרות. היינו אוכלים נקניק עם גבינה צהובה. לא ידענו כלום". למרות זאת, צ'רקסקי שמנהלת היום בית דתי לכל דבר מלאת הערכה להוריה. "הדוגמה האישית של ההורים שלי הייתה חינוך לערכים יהודיים בלי שהתכוונו לזה, כמו למשל, הכנסת אורחים. תמיד התארחו אצלנו אנשים בבית. בית פתוח כזה. ואיזה כיבוד הורים היה להם. סבא שלי, אבא של אמא, גר איתנו בבית. כילדה אני זוכרת איך אבא שלי נהג מולו בביטול מוחלט. סבא רק היה מצייץ ואבא ישר היה קופץ אליו. זה היה בית מאוד ציוני. ההורים שלי אהבו את ארץ ישראל אבל הדת הייתה זרה להם".

למרות הבית החילוני שבו צמחה, גילאת חשה בשנות ילדותה כמיהה לעולם הרוח. "מהיום שנולדתי ידעתי שיש אלוקים. לא אכלתי חזיר מגיל 11. פשוט הפסקתי עם זה בלי להגיד כלום לאף אחד. מגיל צעיר הייתה בי משיכה לבתי כנסת. רציתי נורא לבקר שם אבל פחדתי מהאנשים הדתיים. לא הכרתי אף אדם דתי, אבל שמעתי שהם זורקים אבנים ויורקים. זה עורר בי פחד. לא ידעתי איך יגיבו אם אכנס לשם". כשהייתה בת 13, החליטה כי בשלה השעה להגשים את חלומה וללכת לבית הכנסת ביום כיפור כדי לשמוע קול שופר. "הסתובבתי עוד פעם ועוד פעם סביב בית הכנסת, הצצתי מהחלון ובסוף הלכתי הביתה בצער. לא העזתי להיכנס. המון שנים הייתה לי כמיהה גדולה שלא באה לידי מימוש".

עם סיום לימודי התיכון התגייסה לצבא, ומשם פנתה ללימודי עיצוב תפאורה לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. צ'רקסקי עברה לגור בעיר הגדולה, ובהמשך עבדה כאומנית ומעצבת בבית האופרה הישראלית וחיה בלב הברנז'ה הבוהמיינית. "מאוד אהבתי את העבודה, אבל לא הייתה לי את שלוות הנפש. הייתה בי זעקה פנימית. מין תחושה שאין לי במה להיאחז. הרגשתי שאין לי קרקע יציבה ללכת עליה".

כחלק מתהליך החיפוש החלה לקרוא בשקיקה ספרי ניו-אייג'. "בלעתי כמויות עצומות של מידע, מחפשת לעצמי תשובות בנצרות, בהינדו ובמה לא. אפילו לקחתי קורסים בנצרות באוניברסיטה. אבל זה לא החזיק מעמד. הסתבכתי עם עצמי יותר. באיזשהו שלב הבנתי שהאושר לא יבוא לי מכסף ולא ממעמד או עבודה. כי לכאורה היה לי הכול אבל לא הייתי שמחה במיוחד. בעיקר רציתי תשובות, מי מנהל את העולם? האם הכול זמני או לא זמני? המון שאלות בלי מענה".

יציאת מצרים פרטית

יום אחד החליטה שהיא זקוקה לשינוי בחייה. ארזה את מיטלטליה ועברה להתגורר בקיבוץ לוטן, השוכן כ‑50 קילומטרים צפונית לאילת - "ההפך הגמור מתל אביב", היא צוחקת. "קיבוץ רפורמי, מדבר שממה, חול ומרחבים. זאת הייתה יציאת מצרים הפרטית שלי. הרגשתי שתל אביב בשבילי זה כמו גלגל שעולה ויורד בלי שום מטרה". בקיבוץ החלה להיחשף לתכנים דתיים, ולראשונה בחייה החלה לאכול כשר ולשמוע קידוש בשבת. "אפילו למדתי להתפלל שמונה עשרה. הייתי באורות מזה. חשבתי שהנה, אני דתייה".

יום אחד התגלגלה לידיה קלטת שיעורים של הרב יובל הכהן אשרוב. "הקשבתי והרגשתי 'וואו, איזה עושר רוחני'. התפעלתי כמה ידע יש בתורה. הרגשתי שזאת האמת. זה המם אותי", היא מסבירה. "התקשרתי לרב אשרוב וביקשתי לרכוש עוד קלטות. נכנסתי לטראנס מטורף של לימוד. כל יום קלטת. התחלתי להבין רעיונית את העומק של התורה. במקום להתכוונן כל הזמן לרצות את עצמי ולעשות רק מה שטוב לי, התחלתי לנסות לעשות את רצון הבורא. זה לא בא בבת אחת. זה תהליך ארוך ומורכב של צמיחה".

ואיך הגיבה המשפחה לשינוי המתחולל בבתם?

"ההורים שלי חינכו אותנו שלא משנה מה נבחר לעשות - הקשר המשפחתי הוא מעל הכול. אין שום דבר שיכול לקלקל את זה. אבא ראה שזה עושה לי טוב וקיבל את זה. לאמא היה קצת יותר קשה עם השינוי שעשיתי, אבל היום היא מרוצה ממני. כשבאים אליי חוזרים בתשובה להתייעץ, אני תמיד אומרת להם שמשפחה זה דבר גדול ביהדות. גם אם גיליתם את האור ואת האמת, חשוב שתמשיכו לכבד את ההורים. זה מורכב ורגיש, אבל בשום אופן לא לריב ולא לנתק את הקשר".

את המפגש עם עופר, מי שלימים יהפוך לבעלה, היא מגדירה כנס גלוי. "עופר היה צעיר ממני ב‑12 שנים, הרצלייני, חילוני בן 26. אני הייתי כבר בת 38 בתהליכי חזרה בתשובה". הם הכירו בקיבוץ לוטן, ויחד עברו תהליך של התקרבות לתורה ומצוות ובהמשך לחסידות חב"ד. לפני עשר שנים נישאו בחתונה אורתודוקסית לחלוטין, "מה שלא היה כזה ברור במשפחה שלי". את החופה והקידושין ערך שליח חב"ד באילת.

לשקם את האמון

ארבעה ילדים נולדו לבני הזוג צ'רקסקי. עד לפני שנה התגוררה המשפחה בפנימייה לנערים בסיכון בקריית מלאכי, שם היוותה בית ומודל משפחתי נורמלי לתריסר בני נוער צעירים שהתקשו למצוא את מקומם בעולם. "מדובר במוסד דתי שמוגדר כפנימיית קצה של נוער בסיכון, כאלו שנמצאים בשלב אחרון לפני הרחוב. המטרה שלנו הייתה להחזיר להם את האמון בעצמם. זאת הייתה תקופה מדהימה ומלמדת מאוד".

בני כמה הנערים?

"רובם מגיעים בסביבות גיל 13‑14. יש מקרים יוצאי דופן של חירום שמביאים אפילו נערים בני 12. הבעיה המרכזית של אותם חבר'ה היא אפס אמון במבוגרים. אחרי כל החוויות הקשות שהספיקו לעבור בחיים הקצרים שלהם, הם מגיעים לפנימייה מאוכזבים. זאת אכזבה גורפת. הם מגיעים אלינו ברמת התנגדות כזאת, שצריך המון זמן רק כדי לבנות איזה גשר וחיבור איתם, שיבינו שאנחנו לא נגדם. הם כל הזמן בחנו אותנו כמה באמת הם חשובים לנו".

יכולה לתת דוגמה?

"בשנה הראשונה הייתי חוטפת קללות יומיומיות. הם רצו לראות איך אגיב לזה".

ואיך לא נשברת?

"אני לא יודעת להסביר את זה, אבל עם הזמן רואים איך משהו נבנה מעצם הנוכחות שלנו שם. זה לא איזה מעשה הרואי. זה לא שקפצתי לאש להציל אותם. הם מרגישים את זה בהתנהלות שלנו מולם, במסירות ובאהבה. הם מרגישים את המחויבות שלנו להצלחה שלהם.

"היה שם נער אחד שהגיע אלינו בגיל צעיר. מצאו אותו ברחוב. הוא הגיע עם חוסר אמון מוחלט במבוגרים. כל פעם שניסינו לדבר איתו הוא קילל אותנו, הפנה את הגב והלך. הוא מעולם לא דיבר רק קילל. בשלב מסוים אמרתי לבעלי שהוא מנסה להגיד לנו משהו, אבל הדרך היחידה שהוא מכיר זה קללות. אנחנו צריכים להתעלות מעל זה ולנסות להבין מה הוא בעצם מנסה להגיד. כך במשך מספר חודשים, כל פעם שהוא קילל אותי פניתי אליו ושאלתי אותו מה הוא מנסה להגיד: 'אתה מתכוון שאתה לא מרוצה?' או 'אתה מתכוון שאתה לא מסכים עם מה שאמרתי?'. ככה המשכנו לתת לו אפשרויות אחרות להביע את עצמו חוץ מקללות. אחרי כמה חודשים, יום אחד הוא שחרר שוב קללה עסיסית, אז פניתי אליו ואמרתי: 'אתה מתכוון ש...' והוא עצר אותי ואמר: 'כן, אני מתכוון שאני לא מסכים איתך'. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא דיבר איתי. וככה לאט לאט הקללות פחתו והדיבורים התעצמו, עד שיום אחד אמרתי לבעלי ששמתי לב שהוא כבר לא מקלל בכלל. נגד כל הסיכויים הוא סיים בגרות מלאה, והצלחנו להשיג בשבילו תרומה לקורס מקצועי שיצר לו אפשרויות עבודה. האמת, שהצעירים כולם רק מנסים להגיד לנו משהו, וזה תלוי בנו אם נרצה לשמוע מה הם אומרים".

צ'רקסקי מספרת על נער נוסף, שהגיע בגיל 17 לפנימייה. "הוא כבר הספיק להיות בשבע פנימיות קודם. כשהוא הגיע אמרו לנו שיש לו עשרה תיקים במשטרה על פריצות ועל מה שאת לא רוצה. הוא עצמו סיפר לנו על מרדפים שהמשטרה עשתה אחריו. הוא פיתח שרירים והיה גדול כזה. אבל מאחורי החזות הקשוחה בעצם עמד ילד עם נשמה גדולה".

לפתע מצביעה צ'רקסקי בידה על ציור שמן גדול שתלוי במרכז הסלון, ועליו דיוקנו של הרבי מלובביץ'. הציור מדויק להפליא וניכר כי יוצרו ניחן בכישרון רב. "את הציור היפיפה הזה צייר לנו אחד הנערים במתנה. נער מוכשר ברמות. כל הזמן שאלנו את עצמנו מה עושים עם הכישרון הזה. התקשרנו לאחד ממארגני כנס השלוחים בארצות הברית וסיפרנו לו עליו. שלחתי לו את הציור הזה ועוד כמה ואמרתי לו: 'בוא תעשה לו טובה ותפתח לו תערוכה בכנס'. הוא ראה את הציור וכל כך התלהב שנתן אור ירוק. חשבנו שזו תהיה הזדמנות מצוינת בשביל הנער לפרוץ את מעגל הכישלונות ולחוות סוף סוף הצלחה. הבחור התחיל לצייר, אבל די מהר הוא נשבר. לא היה לו את הדרייב הפנימי. היום הוא לא רוצה לשמוע על ציור".

לאחר חמש שנות עשייה חינוכית אינטנסיבית ומלאת מהמורות ואתגרים עזבו בני הזוג צ'רקסקי את הפנימייה.

אתם שומרים על קשר עם החבר'ה?

"עם חלק גדול כן. יש כאלה שאנחנו אפילו בקשר יומיומי איתם. יש אחד בצבא שכל הזמן מסתבך. כמה פעמים הייתי צריכה להתקשר למפקד שלו ולהסביר לו שנכון שהוא נראה מרדן, אבל הוא פשוט חסר ביטחון".

ואיפה המשפחות שלהם?

"אנחנו מכירים את המשפחות של הנערים. היינו איתן בקשר מאוד קרוב. אני לא מכלילה, אבל יש משפחות עם אפס סובלנות לשוני. אין הכלה לילד. הילד לא לובש בדיוק מה שמצפים ממנו? הילד עושה תספורת אחרת? זהו, הוא כבר לא משלנו. בתגובה הילד אומר: 'אתם לא רוצים אותי? אז אעשה מה שאני רוצה. כבר פסלתם אותי אז יאללה, מה אכפת לי'. ממש כואב הלב לראות את זה. בהרבה מקרים הדרכת הורים הייתה עוזרת. הדרכת נכונה בתוך הקהילה יכולה לחולל שינוי ולהציל נפשות. אצלנו בפנימייה הגיעו למסקנה שלא משנה כמה ההורים טעו - הם יישארו ההורים שיש לילד, מתוך הבנה שהנערים עכשיו בפנימייה, אבל יום אחד הם יצאו משם והם צריכים את המשפחה כעוגן בחיים. לכן השתדלנו שתהיה להם איזו שהיא מערכת יחסים תקינה עם ההורים שלהם".

חסידות בשפה אומנותית

בשנה האחרונה החלה צ'רקסקי להעביר ערבי נשים, שבהם היא משתפת בסיפור חייה ובתובנות אישיות. "בערב שמתקיים בשותפות עם הרבנית ענת ניר, אני משתפת בסיפור החיים שלי עם קצת חסידות וספר התניא. בסוף הערב אנחנו מקרינות סרט על זוגיות יהודית, שבעלי ואני משתתפים בו".

מלבד זאת, לאחר 15 שנה שלא עסקה בתחום האומנות שבה צ'רקסקי ליצור, והפעם מתוך חיבור מרתק בין אומנות וחסידות. "כשעזבתי לפני שנים את תל אביב עזבתי גם את האומנות, בעיקר מתוך תחושה שאני לא באמת יודעת מה להגיד. האומנות היא שפה שמורכבת גם מהיכולת להתבטא אבל גם ממה לומר, מהתוכן. ובאותה תקופה היו לי בעיקר הרבה שאלות. בעשר השנים האחרונות, תוך כדי לימוד והתקרבות לדת ובעיקר דרך החסידות וספר התניא, הרגשתי שאני מתחילה להבין דברים על העולם שהם בגדר של אמת והתחלתי ליצור מחדש".

אומנות וחסידות הולכים יחד?

"החסידות היא דרך חיים שמלמדת אותנו לחיות בתוך חוקיות אלוקית מסוימת. האומנות היא רק שפה שהמרכיבים שלה הם לא אותיות אלא צורה וצבע. בשפה הזאת אפשר לומר הכול, גם חסידות", היא מסבירה. "הרבי בעצמו מימן לאחד מחסידיו לימודי אומנות בסורבון בצרפת, וגם ערך בשבילו תערוכה בבית המדרש שלו בניו-יורק. הרבי התבטא פעמים רבות שעבודתו של האדם היא לנצל את הכישורים שהקב"ה נתן לו, בכל תחום, על מנת להביא לגילוי אלוקות בעולם. הוא עודד את החסידים להמשיך ולהתפתח בכל תחום - העיקר הוא להשתמש בזה לצורך גילוי האלוקות בעולם".

rivki@besheva.co.il