בשבע מהדורה דיגיטלית

שובה של מלחמת התרבות

אין מה להיות מופתעים מהאגרסיביות של התנועה הנאורה. מבט להיסטוריה מגלה שכך נהגו יהודים נאורים כבר במאה ה-19

הרב אברהם וסרמן , י"ט בתמוז תשע"ז

הרב אברהם וסרמן
הרב אברהם וסרמן
צילום: עצמי

מדהים עד כמה ההיסטוריה יכולה לחזור על עצמה. שוב חוזרים המושגים של המאות ה‑17 עד ה‑19: נאורות, השכלה, זכויות הפרט, שוויון, מדע, חופש דיבור, חופש דת, רציונליזם וביקורת.

לא שהערכים הללו שליליים, ואפילו אפשר למצוא להם בסיס ביהדות, גם אם בסגנון, במינון ובהקשר אחרים לגמרי. הבעיה היא הפיכתם למושגי-על, תרופות פלא, וחמור מכך – לכלי דורסני שרומס כל אמונה ומסורת העומדים בדרכו. אנו מופתעים מהאגרסיביות של התנועה הנאורה, מהכפייתיות שכביכול מנוגדת לעצם אופייה של מי שמתיימרת לפעול בשם השוויון, הסובלנות והכבוד. מסתבר ששוב אין חדש תחת השמש וכבר היו דברים מעולם.

פרופ' יעקב כץ מתאר כיצד במאה ה‑19 החברה היהודית בגרמניה ובהונגריה, שהייתה אורתודוקסית, עברה במשך עשרות שנים ספורות מהפך רפורמי. מרכיב עיקרי במהפך היו שיטות הכפייה שנהגו בהן הנאורים כלפי אחיהם שהמשיכו להחזיק בדרכי אבות. הרפורמים סגרו בתי כנסת אורתודוקסיים, מקוואות ותלמודי תורה ואסרו על שחיטה כשרה. בגרמניה לא שאלו השלטונות לדעתן של הקהילות ומינו להן בכפייה רב, שהייתה לו הסמכות השלטונית לעשות כרצונו. באחד המחוזות נכנעו רוב הקהילות לדרישותיו בשינוי סדרי בית הכנסת, נוסח התפילה (בלי שיבת ציון), בהכנסת העוגב וכדומה. בית כנסת אחד שהמשיך במנהגי אבות נסגר באמצע המאה ה‑19 בעזרת המשטרה הגרמנית, וספרי התורה נלקחו לעיר הגדולה (הקרע שלא נתאחה, עמ' 23). רב רפורמי אחר הכריח את רבני המחוז האורתודוקסים הכפופים לו לפעול כנגד אמונתם ומצפונם, ולפרסם שמותר לאשכנזים לאכול קטניות בפסח (שם, עמ' 19).

בהונגריה לא בחל המחנה הנאור בכפיית אחיו בעזרת הגויים, מעשה בזוי שגרם לאסונות בהיסטוריה היהודית (כמו הברית עם ארם ואשור במלחמת ישראל ויהודה שהביאה לגלות עשרת השבטים, והברית עם הרומאים במלחמת הורקנוס ואריסטובלוס שהביאה לחורבן בית שני). כך נפתחה מערכה בפרלמנט ההונגרי ב‑1869. ציר יהודי נאור הגדיר את מתנגדיו: "אין הם רוצים לשאוף את האוויר החופשי, ועיניהם אינן סובלות את זהרו של האור" (שם, עמ' 196). אלא שבסופו של דבר ניצחו היהודים המסורתיים, מכיוון שהפרלמנט השתכנע שכפייה מצפונית נוגדת את רוח הנאורות.

אך כאמור, לא תמיד האירה ההצלחה פנים לאוחזים באמונתם. ב‑1892 נדחף השלטון הרוסי בידי משכילים יהודים לניסיון של כפייה על הנצי"ב ללמד בישיבתו לימודי חול רוב שעות היום. כך נסגרה ישיבת וולוז'ין.

בימים ההם - בזמן הזה

הדורסנות הנאורה שוב כאן. בשם ערכי הנאורות מצמצמים את אפשרות ההפרדה המגדרית הנהוגה על פי ההלכה, ואוסרים על אירועים נפרדים בפרהסיה (האוניברסיטה העברית וגן סאקר). אוסרים לימודים בכיתות נפרדות באקדמיה למעוניינים בכך (למעט החרדים, בינתיים). מיעוט ליברלי-רדיקלי משתלט על לימודי היהדות בבתי הספר הממלכתיים ומרוקן אותם מהתוכן המסורתי-קדושתי. הרוב המוחלט (97 אחוזים) התקשרו בשנים האחרונות מרצונם ובבחירה חופשית דווקא לגופים המלמדים יהדות ברוח ישראל סבא. אבל מה מבין הרוב הנבער, גם אם הוא מחזיק בתארים אקדמיים?

כך כתב בשנת 1920 ד"ר נתן בירנבוים: "ביום בו הבריק במוחות יהודים הרעיון, כי האור יהל בנכר ובמחננו שורה האפילה, ולכן יש להכניס את האור לתוך האפילה, בו ביום התחילה הגלות שלנו אצל אחינו היהודים. בראשונה עוד חמלו הם - עושי האור, עלינו - הבטלנים. כעבור זמן מה הפכה החמלה לכעס וחרון אף: הנשמע כדבר הזה? מבקשים להעניק לנו אורחות בני אדם... ואנו עוד מרהיבים עוז להתנגד... אבל מה נעשה, ואנו נאלצים להתנגד. לבנו מתנגד, דתנו הקדומה אינה מאמינה באושר הצפון בחדשות... כל הטענות האלה, אין בכוחן לשכנע את סוחרי-האור... הם הרי גלו את כל תעלומות העולם, ומצאו מענה על כל השאלות... מי אנחנו? עניים מרודים העומדים בידיים ריקניות לפני איזה כיסא כבוד. הם הגיעו לכלל הכרה, כי יש "ללכת עם הזמן"... לרוץ עם הזמן, כי יש לזנות אחריו. אבל אנחנו, מי אנחנו? מפגרים..." (מאמר "אין גלות ביי אידען" - בגלות בין יהודים).

התנועה הרפורמית ההולכת ומתמעטת גם לאחר הרחבת הגדרת מיהו יהודי (כולל ילדים לאב יהודי ולאם גויה, גיור על בסיס הבעת רצון כללי ועוד), מנסה להציל עצמה כעת בתקיעת יתד במדינת ישראל. בשיתוף אינטרסים עם גופים שונים המעוניינים במדינה חילונית-ליברלית, או מדינת כל אזרחיה, עושים כל מאמץ לשנות את אופייה של המדינה. כבר עתה נשמעים קולות המעודדים נישואים בין יהודים לגויים במדינת ישראל. את הנזקים המוכחים בדמות התבוללות אדירה באירופה ועוד יותר באמריקה, אין צורך לפרט.

אם הציבור בכללו, שרובו הגדול אוחז באמונה ובמסורת (גם מי שלא מקיים את כל המצוות), לא ייאבק עכשיו בכל הכלים הדמוקרטיים על אמונתו וערכיו – הוא עלול למצוא עצמו במצב דומה לזה של המאה ה‑19. אם לא נתעשת עכשיו – האסון כבר כתוב על הקיר.

ואחרי הכול – ההתנגדות לתנועה הרפורמית כאידיאולוגיה וכמובילת-שינוי לרעה אינה סותרת את הרצון שלא לוותר על אף יהודי, בלי להתייחס לדעותיו ואמונתו. מדינת ישראל תקבל ברצון כל יהודי השב לארצו. זו ארץ הקודש, ארץ האבות והאימהות, ארצם של הנביאים, התנאים וכותבי תורה שבעל פה, ארצם של חכמי צפת ומחבר השולחן ערוך. נקבל אותו בלי תנאים. לא מצדנו, וכמובן לא מצד העולה החדש.