בשבע מהדורה דיגיטלית

הדודה ממדריד

איך כמעט זכיתי בירושה של מיליונים, ולמה עדיף לפתח אפליקציות או סתם להנהיג מפלגה שמאלנית

דביר שרייבר , כ"ו בתמוז תשע"ז

ילדים, היזהרו מעורך הדין אלוורז. מדריד
ילדים, היזהרו מעורך הדין אלוורז. מדריד
צילום: יצחק הררי, פלאש 90

מכתב מעורך דין אף פעם לא מבשר טובות. אם עורך דין פונה אליי, ועוד בדואר, זה יכול להיות או איום בתביעה, או הודעה על עיקול, או שניהם, או ניסיון אחר להוציא ממני כסף בדרכים עקלקלות.

עד היום אני בפוסט-טראומה בגלל מכתב שקיבלתי לפני שנתיים מעורך דין אחד, שהזהיר אותי שעליי לשלם לעירייה 2,500 שקל בתוך 30 יום, אחרת אני כבר אראה מה יעשו לי. רק אחרי התקף חרדה וכתיבת צוואה (אצל עורך דין, אלא מה), התברר שהעירייה שילמה לעורך דין פרטי כדי שישלח התראות לכל מיני תושבים על סכומים שונים, לפי הרגש, כדי לצמצם את הגירעון העירוני. אז בסוף לא שילמנו, אבל מכתבים מעורכי דין, אם להשתמש בלשון משפטית נקייה, עדיין מביאים לי את הג'ננה.

בגלל זה חטפתי חום (כאילו שלא מספיק חם גם ככה) כשלפני כמה ימים הוצאתי מתיבת הדואר מכתב. באנגלית. ולא סתם, אלא ממשרדו של עורך הדין המכובד מוריס מריו אלוורז ממדריד, בירת ספרד.

זהו, אמרתי לעצמי, הלך עליי. עכשיו הם בטח מאשימים אותי שהעלמתי מיסים כששיחקתי בליגה הראשונה בספרד והחבאתי את הכסף במקלט מס בברבדוס. למרות שאין לי מושג איפה זה ברבדוס, בחיים לא הייתי בספרד, והשליטה שלי בכדור, איך לומר, עלולה להיות עילה בפני עצמה לתביעה משפטית בעוון ביזוי ענף הכדורגל.

מבט נוסף על המעטפה גילה שהמכתב כלל לא מיועד אליי, אלא לאשתי. מזל שלא אני הסתבכתי, אמרתי לעצמי, ושאין לנו חשבון בנק משותף. זאת אומרת, יש לנו. אחרי חקירה קצרה היא נשברה והודתה שאכן, היא נוסעת לספרד פעמיים בשבוע ומשחקת בברצלונה תחת השם הבדוי ליאו מסי ואז מעבירה את הרווחים למקלטי מס, משפחות פשע וחיזבאללה. "אולי די עם הספקולציות?", היא נזפה בי בלי שמץ של מבטא ספרדי (היא אשכנזייה מהבית), "תפתח כבר את המכתב ונראה במה מדובר".

ביד רועדת פתחתי את המעטפה. עו"ד אלוורז הנכבד כתב לאשתי באנגלית משובחת שהוא מייצג אחת בשם מריאן שרייבר, שלמרבה הצער הלכה לעולמה בלי צאצאים והשאירה אחריה ירושה בסך 6.8 מיליון יורו, שאותה היא ציוותה עליו לחלק כך: 10 אחוזים עמלה לעצמו, 20 אחוזים לצדקה, ואת השאר לאשתי, אותה היא אהבה והוקירה כאילו הייתה בתה היחידה. גם אני אוהב ומוקיר אותה כאילו היא אשתי היחידה. במיוחד כשמורישים לה מיליונים. ושיש לנו חשבון בנק משותף.

"דודה מריאן המסכנה", מלמלתי בצער, "מי היה מאמין שהיא תלך מאיתנו כל כך מהר..."

"תגיד", אמרה אשתי, "איך זה שעד היום לא שמעתי עליה?"

"היא הייתה אישה מאוד צנועה", אמרתי, "וגם קמצנית, אם היא נזכרה בנו רק עכשיו".

"אבל היא לא הכירה אותי", היא התעקשה, "ושם המשפחה המקורי שלי בכלל לא שרייבר".

"גם היא לא הייתה שרייבר לפני שהיא התחתנה עם פליפה", תירצתי.

"מי זה פליפה?"

"בעלה המנוח, מנוחתו עדן".

"אין באמת אנשים כאלה, נכון?"

"נכון", הודיתי, "אבל 70 אחוזים מ‑6.8 מיליון זה בכל זאת... המון כסף..."

הלכנו לגוגל. התברר שעו"ד מוריס מריו אלוורז הוא שם כיסוי לנוכל אחד עם אנגלית מצוינת ששולח לאנשים ברחבי העולם מכתבים ומודיע להם שהם היורשים הבלעדיים של מריאן שקר כלשהו. בהתחלה הם מתבקשים ליצור קשר, אחר כך חותמים על מסמכים, אחר כך מוסרים פרטי חשבון בנק, אחר כך מקבלים מהבנק הודעה שחשבונם חויב בסך 6.8 מיליון יורו ונא לכסות בהקדם את המינוס, אחרת הם יקבלו מכתב מעורך דין.

אז בסוף לא נפלנו בפח ולא התקשרנו למדריד. אבל אם אי שם בעולם יש לי באמת דודה עשירה שאני לא יודע על קיומה, היא מוזמנת לפנות אליי בצינורות המקובלים. עדיף בלי עורך דין.

כלב מי שמזלזל

לרגל הכרזתה ההיסטורית של מערת המכפלה כאתר מורשת פלשתיני, נסענו לחברון כדי לחגוג את המאורע ולהפגין את סלידתנו מתיאטרון האבסורד של אונסק"ו, הארגון המתקרנף כמו במחזה "קרנפים" של יונסקו.

אנחנו די שולטים בדרכים של מחוזות המולדת הפלשתינית, אבל בכל זאת הפעלנו WAZE. הווייז הוביל אותנו בבטחה לקריית ארבע (יישוב פלשתיני קדום מהתקופה התנ"כית) בדרך נופי ממרא, שלח אותנו שמאלה לשדרות גור אריה והורה לנו לצאת ביציאה הראשונה אל שדרות כלב בן יפונה. עד כאן הכול בסדר, חוץ מזה שהקריינית המוקלטת של האפליקציה (המכונה בפינו "המדריכה") לא אמרה "כָּלֵב". היא אמרה "כֶּלֶב". כן, כן. "כֶּלֶב בן יפונה".

עכשיו תראו, אתם שם למעלה בווייז. פיתחתם אפליקציה גאונית שאין דברים כאלה. עשיתם ים כסף, ובצדק. הבאתם לכולנו גאווה ישראלית (אם כי אונסק"ו בטח יקבע מתישהו שהווייז הוא בכלל המצאה פלשתינית). אתם לא מסוגלים לעשות הגהה על השמות של הרחובות? בחיים שלכם לא פתחתם תנ"ך? אתם לא יודעים שהשם הוא כָּלֵב, כמו הלב, ולא כמו ידידו הטוב של האדם? ומילא אילו היה מדובר באחד מאבות האומה היהודית, שעליה אפשר לצחוק בכל תוכנית טלוויזיה גרועה שמתיימרת לקרוא לעצמה סאטירה. אבל למה להשפיל ככה את כלב בן יפונה, כובש חברון, נציגו של שבט יהודה שממנו, כידוע, יצא העם הפלשתיני?

בדרך חזרה ממערת המכפלה שוב הפעלנו את הווייז, רק כדי להיות בטוחים שלא טעינו. לא טעינו. המדריכה הורתה לנו לפנות לשדרות כֶּלֶב בן יפונה. משם המשכנו להופעה בהיכל התרבות הנהדר של קריית ארבע (כדאי לכם להופיע שם, האירוח יוצא מן הכלל), ובדרך חזרה הווייז לקח אותנו דרך רחוב דוד המלך.

טוב שהוא לא קרא לו דוּד המֶלַח.

כסף חברתי

לואיז אינסיו דה סילבה, המכונה לולה, היה נשיא ברזיל ומנהיג פועלים שמאלני. בשבוע שעבר הוא נידון לתשע שנות מאסר בגין קבלת שוחד בסך 1.2 מיליון דולר. דילמה רוסף, שהחליפה אותו בנשיאות, הודחה על ידי הסנאט בגלל פרשיית שוחד ענקית. גם היא שמאלנית בנשמתה. אולנטה אומלה, נשיא פרו לשעבר וסוציאליסט מושבע, נשלח לפני שבוע לשנה וחצי מאסר בשל הלבנת כספים. ברני סנדרס הוא הפוליטיקאי הכי סוציאליסט באמריקה הקפיטליסטית, מה שלא מפריע לו להיות מיליונר בזכות עצמו. גם הוא כבר נחקר על ידי ה‑FBI בחשד להונאה. ז'אן מלנשון, שהתמודד לנשיאות צרפת מטעם השמאל-שמאל-שמאל ועוד קצת שמאלה, הוא אחד מעשירי צרפת.

ואבי גבאי היה אחראי במשרד האוצר על פתיחת שוק התקשורת לתחרות, עבר לעבוד בבזק כדי למנוע תחרות, עשה שם עשרות מיליוני שקלים, והיום הוא מנהיג מחנה השמאל הישראלי כי הוא נורא חברתי ושוויוני. עושה רושם שאלה שנאבקים בהון-שלטון עושים כסף, והמון, גם מההון וגם מהשלטון. כי כסף לא עושים מחלומות על דודה עשירה. כסף עושים מלהיות שמאלני.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com