'הכאב לא מרפה, אך יש דרכים להתמודד'

מיכל סלומון גוננה על ילדיה מהמחבל שטבח בבני המשפחה. לפני 15 שנה הייתה זו נעמה גביש שגוננה על בתה דריה כשהמחבל רצח. אמה נזכרת.

שמעון כהן , א' באב תשע"ז

מחרוזת של טרגדיות וטרור. בית משפחת סלומון בנווה צוף
מחרוזת של טרגדיות וטרור. בית משפחת סלומון בנווה צוף
צילום: הדס פרוש. פלאש 90



טוען....

הפיגוע הרצחני בחלמיש-נווה צוף שולח אותנו כ-15 שנה אחורה, לפיגוע באלון מורה, הפיגוע בבית משפחת גביש.

בפיגוע ההוא, במוצאי חג הפסח, אמנם השתמש המחבל בנשק חם שבו ירה לכל עבר ולא בסכין, אך התיאור הקשה של מיכל סלומון המגוננת על ילדיה מהטבח שמתרחש בבית מזכיר לנו את נעמה גביש שגוננה אז, לפני כ-15 שנים, על ביתה דריה בת השנתיים בעוד בבית המשפחה מתחולל טבח נורא.

בפיגוע ההוא נרצחו אברהם גביש, הוריו דוד ורחל וסבו יצחק הי"ד. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם אמה של נעמה, דניאלה וייס, שאינה שוכחת שורת אירועים דומים הנחרזים במספר פרמטרים: "כל האירועים שהיו, גם באדורה גם באיתמר וגם בקרית ארבע וגם מחוץ ליהודה ושומרון, עולים בזיכרון".

ו"באופן אישי, כמובן הגבורה של נשים שמצילות את ילדיהן ומגוננות בגופן, כמובן שזה חזר אליי וחזרו אליי המראות הנוראים של פסח לפני 15 שנה כאשר נעמה ביתי גוננה על ביתה דריה, כיום נערה בת 17, חסמה את פיה כדי שלא תצרח. נותרו סימנים בגופה בעקבות התפיסה החזקה. היא זינקה החוצה דרך דלת המטבח והצילה גם את שאר בני המשפחה שהיו בבית. נעמה הזעיקה את אנשי כיתת הכוננות שהצילו את האחרים".

על הדרך להתמודד עם טראומה שכזו ואם יש משהו שעוזר לאם כזו לצלוח אירוע שכזה, אומרת וייס: "בראש ובראשונה זו האמונה. מי שיש בו אמונה לא עושה חשבונות עם הקב"ה. הוא נצמד לאתגרים של החיים ולהתמודדויות. אנשי אמונה מאמינים שכל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה, גם אם אנחנו לא רואים את כוונתו. תכניתו של הקב"ה אינה אנושית. זו פילוסופיית החיים של אנשי אמונה, כך חיה ביתי, כך חיה משפחתנו וכך חיים אחרים שמשתדלים לעשות את הטוב המוטל עליהם כבני אדם".

על המעטפת המשפחתית שניתן לעטוף בה את מי שחוותה אירוע שכזה, אומרת וייס: "ברמה המעשית יומיומית לדבר על הנושא, לגשת אל מי שנמצא במצוקה. לתת סעד נפשי ולדבוק באתגרים חיוביים של החיים".

"על המכנה המשותף שחורז את הזוועות הללו למשפחתי ומשפחות נוספות שעברו זוועות כאלה, מה שעובר בינינו זה לא רק התחושות האישיות ולא רק מה שעשו כוחות הביטחון. מה שעובר כמכנה משותף להרבה אנשים שעברו זו תחושת הפספוס הלאומי. את ארבעת הנרצחים בבית משפחת גביש הביאו לקבורה כשהחלו תותחי 'חומת מגן' לרעום. הזהירו אז כל מומחי הביטחון שאם צה"ל יפעל בצורה של מבצע אילו אבדות יהיו ואיזה אסון יהיה כאן. ראיתי אז את שכם ואת המרחב העצום ואמרתי שהם עלו לשמים ועם ישראל קיבל את הכוח רק הלב כואב שלשם כך היה צריך לתת קורבנות כאלה, ומדובר גם בקורבנות של מלון פארק".

"עכשיו אנחנו במצב שבו עם הכאב האישי הנורא אי אפשר לדלג על הכאב הלאומי המזעזע. מדברים על המגנומטר והביטחון ושאר האלמנטים הטכניים, אבל הדבר העמוק יותר הוא זה שגורם לכל כך הרבה כאבים אישיים - מוטה גור אמר 'הר הבית בידינו' וכל העולם רעד, אבל איפה הר הבית. בשליטת הוואקף והירדנים? מי הם ישלטו במקום הזה? הקב"ה מצא את המקום הזה כמקום שכינה והקרנה לעולם כולו ועל המקום הזה אנחנו דנים אם יהיו בו מגנומטר ומצלמה כזו או אחרת ויהודים לא יכולים להתפלל שם?".

"נווה צוף הוא אחד מ-241 ישובים שקמו אבל עדיין רוב השטח בשליטה ערבית. הרש"פ בונה גם בשטחי C ואנחנו היהודים לא יכולים לזוז מילימטר מגטאות תחום המושב והגדרות שמקיפים אותנו במתחמים קטנים", אומרת וייס הרואה במציאות הזו בסיס לכאבים אחרים. "יש כאב אישי של התמודדות עם פסיכולוגים ותמיכה משפחתית. יש ניסיון מצטבר, אבל מעל לכל זה יש סבל שגורם לכל הבעיות האישיות. כששועלים וגויים מהלכים בהר הבית ואנחנו מחוץ לתחום, כאשר אי אפשר להאשים עוד את אובמה בהקפאה ושמחים בכמה יחידות דיור בודדות. עם ישראל סובל וארץ ישראל סובלת

לקראת תום הדברים נשאלה וייס אודות שלומה של נעמה ביתה, והיא מספרת: "נעמה ברוך ה' נישאה לאדם מדהים, אליאב. דריה והאחים שלה הם משפחה הרמונית ומאושרת. אני מוכרחה לומר במסר למשפחת סלומון: יש דרכים להתגבר למרות שהכאב לא מרפה. מוצאים דרכים לחיות".