איך מספרים לילדים שאבא איננו?

הפסיכולוג ד"ר ארז מילר מסביר בערוץ 7 כיצד מבשרים לילד על מוות של אדם קרוב: "לומר את האמת כמו שהיא. עדיף שילד לא יגיע להלוויה".

עדו בן פורת , א' באב תשע"ז

לתת לילד לבחור איך להתאבל
לתת לילד לבחור איך להתאבל
צילום אילוסטרציה: ISTOCK

מוות של אדם קרוב הוא קשה ועצוב לכולם. אחד הרגעים המורכבים ביותר הוא הרגע שבו צריך להודיע לילדים שהם התייתמו מאבא או מאמא, ולא יוכלו לראותם שוב.

ד"ר ארז מילר, פסיכולוג חינוכי מומחה מהמכללה האקדמית אחווה, מסביר בראיון לערוץ 7 כיצד לדבר עם הילדים בהתאם לגילם וליכולת הבנתם, ומדגיש כי ישנן טעויות שעלולות להיות להן השלכות דרמטיות בהמשך חייהם של הילדים, ולכן במקרה של אסון חייבים לברור את המילים ולעשות זאת נכון.

''אנשים עושים המון טעויות בתהליך הזה, לעיתים ממציאים ואומרים לילדים 'אבא נסע לחו''ל ויחזור בקרוב', 'אבא בבית חולים ומרגיש לא טוב'. אלו דברים שאי אפשר למשוך לאורך זמן במיוחד כשמדובר באירוע בעל הד תקשורתי'', מדגיש ד"ר מילר, "הרי בסופו של דבר המידע יגיע לילד, והוא כבר פיתח פנטזיה - אז הרסת לו אותה וגם יצאת שקרן''.

לדבריו אם ילד בשלב כל כך קריטי יגלה ששיקרו לו, הוא יתקשה להאמין לשאר הדמויות שנוכחות בחייו. ''לפעמים אומרים לילד 'תהיה חזק', אומרים את זה בהלוויה או בשבעה, ולא תמיד ברור לי למה צריך להיות חזק. אומרים לילד 'עכשיו אתה הגבר בבית, עכשיו אתה תשמור על אמא', כשאומרים זאת גם מקטינים את האמא וגם מטילים על הילד תפקיד שהוא ממש לא בשבילו''.

בית משפחת סלומון בנווה צוף
צילום: הדס פרוש. פלאש 90

ד"ר מילר מזכיר כי מוות של אדם קרוב הוא רגע מכונן וטראומטי, ולכן ''חשוב מאוד לחשוב מה אומרים. צריך להגיד את האמת, כל גרסה שנראית נכונה לאדם. צריך לתת את הלגיטימציה לבכות ולהתאבל, כל אדם וכל ילד הוא שונה. חלק צורחים, חלק בוכים, חלק אומרים לך 'אתה שקרן', חלק נכנסים להלם, וזה משהו שצריך לתת לו את הלגיטימציה''.

אבא הוא מקור הכוח של הילד, מתאר ד"ר מילר ומציין כי יש לתת לילד מרחב להביע את האבל בכל תגובה שבה יבחר.

"צריך לומר את האמת בצורה הכי נקייה, בלי פירושים גרפיים, בצורה הכי טבעית, לא לומר 'אבא נרצח בצורה נוראה ואנחנו ננקום', וגם לא להגיד 'אנחנו מגנים בגופנו על הארץ הזאת'. אובדן של אב זה הדבר הכי אישי שרק יכול להיות ומעט מאוד אנשים היו מוכנים לוותר על אבא שלהם מבחירה מסיבות אידיאולוגיות''.

''זה לא משנה אם אבא היה חייל או שליח, צריך לומר שאבא נפטר ואנחנו נשארנו פה. לפעמים ילד אומר 'אני לא יכול להמשיך, אני רוצה לדבר איתו', גם לאמירה כזאת צריך לתת לגיטימציה כי האובדן לעיתים מחלחל לאט''.

ד"ר מילר מדגיש כי הפנמה של אובדן לוקחת זמן, גם למבוגרים וגם לילדים, ''לכן צריך לתת לגיטימציה גם כשילד שואל 'אני יכול לראות את אבא? הוא יבוא מחר?'''.

כדאי להמתין עד שמספרים לילד על המוות, או שעדיף להודיע על כך כמה שיותר מהר?

"אי הוודאות קשה להרבה אנשים. לפעמים יש תקווה - 'אולי הוא רק נפצע, הוא איש נורא חזק ובטח יתמודד'. באמירות כאלו אתה בונה ציפיות ונורא קשה להתמודד עם זה אחר כך. כל עוד יש תקווה - אפשר לומר זאת, אבל אם האבא נפטר - אני בעד להגיד את העובדות הכי יבשות, האחד יגיב בבכי, השני יהיה בהלם, אף אחד לא כתב נוהל איך להתאבל כשאתה ילד''.

עד כמה משמעותיים הבדלי הגילאים של הילדים כאשר מספרים להם על המוות?

"ההבדלים הם עצומים. אצל ילד קטן יכולות להיות פנטזיות, מ'אלוקים יעשה נס' ועד 'תחיית המתים'. ילד גדול יותר לא יפול למקומות האלה, ילד גדול ירצה לדעת את הרציונל, לדעת בדיוק מה קרה.

"ילד קטן גם יכול להאמין שהוא עשה משהו שגרם לאבא שלו למות. 'דיברתי אליו לא יפה ואמרתי לו הלוואי שתמות, אתה אבא רע. בגלל שאמרתי לו ככה וככה אז הוא מת'. ילדים בוגרים יכולים לשאול 'למה זה קרה דווקא לי?'. השאלות הן לגיטימיות בכל גיל''.

ד"ר מילר, העוסק רבות באבחון וטיפול פסיכולוגי לילדים ונוער, מסביר כי ישנן דרכי ביטוי שונות לעיבוד מצבי לחץ. ''אחד יוצא לריצה, השני יעשה רציונליזציה, השלישי מעבד ברמה הרגשית, הרביעי ירצה קהילה-חברה לידו. אם ילד אומר שהוא צריך לשחק כדורגל בזמן השבעה אז גם כדורגל זה לגיטימי''.

כשמספרים לילד על אובדן, עד כמה כדאי להיכנס לפרטי המוות ולתיאור האירוע?

"צריך לומר 'היתה תאונה' או 'היה פיגוע', לא להיכנס לכל התיאורים, כי אם תגיד שהיה פיגוע וחלק ניצלו אז הילד ישאל 'למה הם ניצלו ואבא לא?'''.

כדאי לספר לילד על האנשים שניסו להציל את אבא שלהם, ואם הילד ניצל בזכות אביו - אז גם לספר על כך. "דפנה מאיר ז''ל נאבקה במחבל בשביל להציל את הילדים שלה. בשביל הילד לדעת שמישהו היה גיבור בניסיון להציל את חייו או את החיים של אבא, ושהוא לא הופקר בצד הדרך, זה עניין נורא משמעותי. חשוב לדעת שעשו את המקסימום כדי להציל אותו".

ד"ר מילר מדגיש כי אסור להכריח את הילדים להתאבל בצורה פורמלית, וצריך לתת להם מרחב לכל סוג של הבעת צער ואבל. "תודה לאל, רוב הילדים לא יודעים מה זו 'שבעה', אני נותן לילדים את הבחירה, לא הייתי מחייב מישהו להשתתף במניין ולומר קדיש".

באופן עקרוני, מילר מתנגד לנוכחות של ילדים בהלוויות אך מדגיש כי יש להפעיל שיקול דעת. "אני מעדיף שילד לא יראה את אביו נטמן בעפר, זה מחזה קשה מאוד פיזית וגרפית, מעמד לא קל גם לאנשים מבוגרים".

הוא מסביר כי בזמן ההלוויה, אין מי שידע 'להכיל' את הילד, "אמא אבלה כי היא אלמנה, אפשר להשאיר את הילד עם מישהו בבית, והוא יוכל לראות את הקבר של אבא בשלב מאוחר יותר. בהלוויה יש סיטואציות קשות שנחרטות בזיכרון לעד. ילד לא יכול להכיל את העוצמה הרגשית הזאת''.

יחד עם זאת מסביר ד"ר מילר כי ההחלטה על נוכחות הילדים בהלוויה צריכה להתקבל על ידי המשפחה, בהתאם לבגרות הרגשית של הילד. ''המשפחה היא זו שמכירה את הילד הכי טוב ואם יש ילד שמתעקש להגיע להלוויה, הוא לא חייב לעמוד על הקבר. אם זה ילד יותר גדול והוא רוצה לומר דברים על אבא - זה בסדר, אם זה ילד יותר קטן והוא רוצה לשים ציור על הקבר או מכתב... הכל מתקבל''.

לדבריו, גם בתום ימי האבל הפורמליים אסור להדחיק את האבל וחייבים לתת לילדים את המרחב להביע הכול. "אין איסור לעלות לקבר ביום שני, שמונה חודשים לאחר המוות, ואם באותו זמן הילד מרגיש צורך 'לדבר עם אבא', אז זה בסדר ואפשר לעלות לקבר''.

הלווית הרב מיכאל מרק הי"ד
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

בנוגע לאמירת קדיש יתום בבית העלמין או בבית הכנסת, ד"ר מילר קורא לשים לב לתחושות של הילד - האם הוא מעוניין? האם הוא מסכים להגיד קדיש בפני הציבור? אולי הוא צריך להתכונן בבית?

בתום תקופת האבל, המשפחה צריכה להתרכז בבניית החוסן המשפחתי המחודש לצד שימור הזיכרון של האב. ד"ר מילר קורא לעזור לילדים לחשוב ''איך אני בונה את החיים מפה ואילך? אני כאדם לעצמי, כשאין את אבא שלי שילווה אותי לבר מצווה או לחופה, איך אני בונה את החיים מהנקודות האלה?".

ד"ר מילר מזכיר את ''ברכת הבנים'' בערב שבת, שבה האבא והאמא נוהגים לברך את ילדיהם. כשאחד ההורים נפטר המעמד הופך לקשה הרבה יותר.

''הילד ישאל את עצמו 'מי מברך אותי עכשיו?. בפסח ובכל החגים המרכזיים מי ישיר איתי במקום אבא?'. אנחנו המבוגרים צריכים לעזור לילדים להבנות אצלם את הטקסים האלה בצורה אחרת, בלי אבא''.