קיץ קיץ, יש בך הכול. אתה מקפל בתוכך כל כך הרבה ניגודים. גלות וגאולה, ייאוש ונחמה, צער ושמחה. גם צומות וצמצום, וגם חגיגות ים מרחיבות נפש. חודש אב הוא הצומת שבו נפגשים כל אלה ביחד.
באים ועוברים עליי חזק. צער הגלות שבצומות, והניסיון הפתטי כמעט לפעמים לשמוח בכל הכוח כאילו כבר בא לנו גואל. והכי מפתיע, שהכול באמת עובר עליי אישית. אישית לוחצת.
רבי נחמן מברסלב לימד את תלמידיו איך להגיד תהילים. הוא סיפר להם שלדוד המלך היה רק אויב אחד, ורק בו הוא נלחם בכל המלחמות שלו. לא חשוב אם קוראים לו שאול או פלישתים או אגג או אבשלום. אלו שמותיו כפי שהם מופיעים בעלילה של א‑ל נורא עלילה. למעשה כל האויבים של דוד המלך היו אויב אחד. ועל המלחמות נגדו הוא כתב את כל המזמורים של ספר תהילים. דוד המלך נלחם ביצר הרע שלו. רק בו. תמיד. ולכן, כך אמר רבי נחמן, ספר תהילים הוא כולו ספר על מלחמות היצר.
בגוף ראשון
הספר הזה מספר את סיפורי המלחמות של כולנו, כי גם אנחנו בדיוק כמו דוד נלחמים רק באויב אחד. ולכן את ספר התהילים צריך לקרוא קריאה אישית בגוף ראשון. לקרוא אותו על עצמנו ועל המלחמות הפרטיות שלנו. לאחוז בדפים ולהסתכל פנימה. להתחנן על חיינו שלנו. להגיד תודה על הניסים שלנו. לבקש עצה מול האויבים שלנו.
להרים עיניים ולהגיד "השם, מה רבו צרי". ריבונו של עולם, כמה בלגן יש לי בחיים. כמה רודפים אחריי. "רבים קמים עלי". יש לי כל כך הרבה ניסיונות. כל כך הרבה מלחמות. כל כך הרבה קרבות שאני כבר גמורה. "רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלוקים סלה". קולות רבים רבים אני שומעת בתוך הראש שלי שאומרים לי שאתה לא הכתובת. שאתה לא תושיע אותי. שאני צריכה לחפש הגנה וסיוע במקומות אחרים. הקולות הרבים האלה כמעט ומביאים אותי להאמין להם. אני צריכה שתגן עליי מפניהם. אני צריכה את עזרתך כדי לא לשכוח שאתה ורק אתה. "ואתה השם מגן בעדי כבודי ומרים ראשי". אבל אני בוחרת לשבת כאן עם ספר תהילים ביד ולחכות שאתה ורק אתה תרים את ראשי ותחזיר את כבודי.
ככה צריך להגיד תהילים. עליי. כי אם זה לא הצרות שלי שעליהן מדובר, אז אני נשארת עם כוח הסגולה לבד. גם גדול, גם נפלא, אבל יש כאן מעבר לזה.
ואם ככה בתהילים, אז ככה בכל ענייני הלב. ככה ביחס לתורה הקדושה, תורת השם. עליה להפוך להיות התורה שלי. וכך גם בענייני גלות וגאולה. אם זאת לא הגלות שלי הפרטית שאני מתאבלת עליה, אז איך אוכל להתאבל באמת? אם זאת לא הגאולה הפרטית שלי שמחכה מעבר לסיבוב, אז איך אוכל באמת לחכות לה ולהתרגש לקראתה?
אז בעצם כדי להיות שותפה במה שקורה בעולמו של הקדוש ברוך הוא, אני חייבת ליפול ולקום ביחד עם העולם כולו? כנראה שכן.
על פי תהום
חודש אב הוא הזמן הזה שבו הגלות והגאולה עוברים עליי ממש. את שלושת השבועות התחלתי בחורבן, ואני מחכה כל כך לנחמה שתבוא לי כבר אחריהם. לא תמיד אני מצליחה, אבל השנה ישתבח שמו יש לי כל כך הרבה חיבור לחורבן שאני פשוט בתוך זה...
אז אני מנחמת את עצמי שזו זכות גדולה, להרגיש. מטיפה לעצמי שאין גרוע מהתרדמת, שרק ככה אפשר לצעוק באמת על גאולה, וטומנת את ראשי בכרית ומתכווצת.
תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. זאת הגלות שלי. תימהון וריקנות וחושך. בכל אשר אני פונה. נדמה כאילו התוהו והבוהו והחושך הגיעו ממש עד התהום. ואיפה את, רוח אלוקים? האם את באמת מרחפת על פני המים?
בתוך הגלות קשה כל כך להאמין שתבוא גאולה. זו הגלות בעצמה, הריחוק האישי שלי מהאמונה שהנחמות שלי בוא יבואו. אז אני מרימה עיניים ומדברת. לוחשת למי שאמר והיה העולם תפילה מתוך כבשן האש. תגיד, אני שואלת אותו, אתה באמת תגאל אותנו, נכון? זה לא סתם יחסי ציבור, נכון? אתה מבטיח, נכון? כי איפה שאני לא מסתכלת בעולם אשר בראת, הגלות חוגגת. החושך מנצח. התקווה מושלכת בעפר. פירוד ומחלוקת וקטנות מוחין שורים עלינו. חלומותינו חלומות גלותיים על הצלחה בעולם הזה בלי יכולת להסתכל מעבר לגבול החושך.
וזו היא תפילתי. עזור לי ריבונו של עולם להמשיך להאמין בכל הכוח שהגאולה בוא תבוא. שהחושך הוא זמני וכלה ונפסד, שכאבי הלב שלי ודמעות המרירות שלי עוד יתייבשו. ישאירו סימני מלח על הפנים שלי, זכר לחורבן. שבאופן הכי אישי והכי פרטי והכי עמוק, תבוא לי נחמה. שעוד ייפקחו לי העיניים לראות שהכול לטובה. לא כסלוגן מוצלח אלא כאמת פנימית. לא כיחסי ציבור, אלא כמציאות גורפת. שכל הצער שהוא מנת חלקי בתוך כל שאר מצטערי עמך בית ישראל, יהפוך לי לשמחה. פשוטה וקיימת. ברורה כאור השמש המסנוורת. נוכחת כמו חומו של הקיץ הזה. שמחה של גילוי, של גילה וגאולה. שמחת עולם.
שנזכה ריבונו של עולם שכמו שהגלות עוברת עלינו חזק ואמיתי, כך גם קץ הגלות יהיה חזק ואמיתי ונוגע בפרטיות בכל אחת ואחד מאיתנו. במהרה בימינו. אמן.
פורסם בפנימה