"אנחנו עדיין במאבק על הארץ". חיים ושושי אלברט
"אנחנו עדיין במאבק על הארץ". חיים ושושי אלברטצילום: ניצה שרייבר

חיים אלברט לא ביקר מעולם במוזיאון גוש קטיף. הוא לא מביט לאחור, כלשונו. אבל באותה נשימה הוא מסביר בכאב כי "מי שהיה בשואה לא צריך ללכת למוזיאונים. הוא חווה את זה על בשרו".

איך שני משפטים כאלה מצליחים לצאת מאותו לב? לחיים יש הסבר: "אני חי את גוש קטיף כאחד המפעלים הציוניים ההירואיים של המדינה. היה ויכוח גדול בשאלה מה להעמיד במרכז, האם את הבית או את חבל הארץ. יש אנשים שבכניסה לבית שלהם יש תמונה של הבית הקודם, נחזור לשם", אבל מבחינת אלברט התפיסה הפוכה, חד וחלק: "אותי לא מעניין שהרסו לי את הבית".

את המשפט הקשה הזה מרככת ומסבירה שושי, רעייתו ושותפתו הנאמנה לדרך ארוכה של התיישבות וחלוציות: "המבט אחורה מחליש ולא מחזק. המבט הוא קדימה. להפריח חבל ארץ, לראות כאן את היישובים החדשים בלכיש זה מרחיב את הדעת, ב"ה".

גם העקירה שחוו מביתם בעצמונה לפני 12 שנה, כשהיו כבר לא צעירים ובלי ילדים קטנים בבית, מתוארת מפיו של חיים בצורה לא שגרתית. "התחושה שלי היא יחידאית, אני לא יודע כמה מזדהים עם זה. לי היה ברור שההתיישבות בגוש קטיף היא נס. נס פוליטי. היה לי מאוד ברור שצריך זכויות מיוחדות כל הזמן כדי לקיים את הנס הזה, כי לפי הטבע זה לא יכול לקרות. מצד אחד עשינו שם הרבה דברים, מצד שני ידעתי שאנחנו חיים בלוע ערבי". לא פעם התעורר חיים בלילות עם התרחיש הכי פשוט שיכול להיות, "שהערבים מתחילים ללכת קדימה, ככה סתם. לצה"ל אין די תחמושת לעצור מיליון ערבים. זה נס שלא כל יום חפרו מנהרות, נכנסו לנווה דקלים ושחטו אנשים. חייתי כל הזמן בתחושה שהכול זה נס. ויום אחד הנס נגמר".

אינסטלטור ראשון אחרי אלפיים שנה

מי שרוצה ללמוד את היסטוריית ההתיישבות במרחבי הארץ אחרי מלחמת ששת הימים יכול לבחור אחת מהשתיים: לעשות חיפוש ברשת, או לעקוב אחר קורות חייהם של חיים ושושי אלברט. המשפחה הזאת מעולם לא ניצבה באור הזרקורים, אבל טביעות האצבע שלה נמצאות בכל מקום. משפחת אלברט משמשת החוליה ההכרחית הזאת, הגמישה, שסוגרת מעגל. כשנשמע הקליק, החשמל מתחיל לזרום ויישוב חדש מתחיל לנוע. או אז חוזרת המשפחה למקומה עד הפעם הבאה שהיא נקראת לדגל.

חיים ושושי אלברט, באמצע שנות השבעים לחייהם, מקבלים את פניי בביתם שבשומריה, לכאן הגיעו מגוש קטיף עם מגורשי היישוב עצמונה. חיים היה רכז הבנייה של היישוב המתחדש ויש לו גם מזכרת יפה, אות הוקרה מהיישוב, אבל הוא ורעייתו לא בנו בית חדש. הם כבר עברו את גיל הפנסיה. השניים קנו את הקראווילה מהמדינה, בנו בה ממ"ד ומאמינים שהסתפקות במועט משאירה את הראש במקום הנכון, המשימתי. "וחוץ מזה אנחנו קיבוצניקים", אומר חיים.

בני הזוג הכירו בהקמת קיבוץ עלומים, אליו הגיעו דרך גרעיני נח"ל. שושנה גדלה במושב מרחביה המפא"יניקי, במשפחה מסורתית. נעוריה עברו עליה בתנועת הנוער העובד והלומד, וכשהגיע זמן הגיוס נשאלה אם היא רוצה ללכת לגרעין דתי או חילוני. "זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי בכלל שיש קיבוצים דתיים", היא מספרת, "החלטתי ללכת לדתי. אמרתי שאם יהיה איום ונורא, אבקש לעבור". אבל לא רק שלא היה איום ונורא, אלא שחוץ מלהקים קיבוץ היא גם בנתה שם בית.

הפעם הראשונה שבה התגייסו חיים ושושנה לסייע להתיישבות הייתה בהקמת מושב קשת ברמת הגולן. אחרי הסכם הפסקת האש של מלחמת יום כיפור, ובזמן ששר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר הפציר בממשלה לעשות ויתורים טריטוריאליים בגבול עם סוריה, קיימו אנשי תנועת ארץ ישראל השלמה הפגנה בירושלים. אנשי רמת הגולן ביקשו להעביר את ההפגנה לבונקר בקונייטרה, והמקום שאב אליו דתיים וחילונים מכל גוני הקשת. מהבונקר הזה צמח היישוב. "הייתי אב לשלושה, אחד מהם בן פחות מחודש. במשך שבוע שושי אפילו לא ידעה איפה אני". טלפונים, מיותר לציין, לא היו זמינים. חיים נשאר במקום במשך חודש, "עד שהיה הסכם והם עברו למשתלה". אחר כך חזר לקיבוץ.

שנה אחר כך עלה על הקרקע היישוב עפרה. החבר'ה, שהתחילו כפלוגת עבודה, החליטו ביום ט' באייר התשל"ה להישאר ללינת לילה במבנים הירדניים הנטושים שלמרגלות ההר. עד מהרה נודע שיש הרבה רווקים אבל מעט מדי משפחות במקום. "אחרי שהעניין פורסם בתקשורת, היה אמור להיות סיור עיתונאים וח"כים ובראשם יוסי שריד, שהיה אז בתחילת הקריירה שלו". חיים ושושי הוזעקו למקום על ידי חנן פורת. "הוא אמר: תעשה מצווה, תגיע תוך שעתיים-שלוש עם המשפחה למקום".

אחרי שקיבלת חופשה של חודש מהקיבוץ כדי להיות בבונקר בקשת, אישרו לך ללכת לעפרה?

"הקב"ה גלגל שזה בדיוק היה התור שלנו לצאת לנופש, והעמידו לרשותנו רכב גדול במיוחד. לקחנו איתנו ציוד של גן ודברים כאלה, שיהיה יותר נוח. בדיוק כשפרשנו את השולחן הקטן לילדים, הגיעה חבורת העיתונאים שתיעדו וצילמו. היינו שם שבוע, וזה היה הנופש שלנו". מי ששמע תיאורים מימי עפרה הראשונים, מבין שלא מדובר במלון חמישה כוכבים, לא בצימר מפואר ואפילו לא ביישוב עם מים וחשמל. "אני חושב שהקמתי שם את השירותים הראשונים המחוברים למים מזה אלפיים שנה. הייתי אז אינסטלטור, כולבויניק כזה, אז חיברתי".

במקביל התרחשו העליות של גרעין אלון מורה ואלפי תומכיו לסבסטיה. מבצעי העלייה דרשו גב לוגיסטי חזק, החל מהסעת האנשים וכלה בהבאת ציוד. ברוב העליות השתתף חיים, אם כמסייע לוגיסטי, ואם כמי שהביא אנשים ועלה איתם. בעלייה השמינית והאחרונה הוא היה ממובילי האוטובוסים מאזור הדרום. כמו רבים אחרים, גם הדרומיים נעצרו באזור טולכרם והתחילו ללכת ברגל. נרות החנוכה שהודלקו בשטח גרמו להתרגשות גדולה. גשם הזלעפות והקור לא העיבו על הנחישות. בפעם הזאת, השמינית, הושגה הסכמה לשהייה המיוחלת באזור, במחנה קדום. "אחרי האישור נסעתי הביתה להביא את המשפחה. כי יש אישור, אבל מי יעלה לגור שם?". המשפחה שוב קיבלה חופשה מהקיבוץ, הפעם לשבועיים, והתגוררה במגורונים קטנים בכניסה למחנה הצבאי.

חנן פורת מבטיח עולם הבא

השנה היא שנת תשל"ח. גרעין נווה צוף הדתי עולה יחד עם גרעין נווה צלח החילוני לשטח. עשרות המשפחות התגוררו בתנאים קשים במבנה המשטרה המוזנח, כולל בבתי מעצר, כשהילדים לומדים בבית ספר מרוחק ובלי שירותי מרפאה. אט אט עזבו משפחות את המקום. "נשארו ש או שבע משפחות", משחזר חיים, "אנשים אמרו לחנן פורת: קח את המפתחות. ניסינו, לא הצלחנו, אלא אם אתה מביא לנו משפחות לחיזוק. ואז הוא נזכר שיש משפחת אלברט". פורת פנה לחיים במהלך עוד ישיבה סוערת של מזכירות גוש אמונים בנושא נווה צוף. "הוא אמר לי, אם אתה עולה לשם תוך שבוע אני מבטיח לך עולם הבא. זה קידוש השם. חס וחלילה אם היישוב יתפרק אחרי כל הרעש והצלצולים שעשינו. זה יהיה חילול השם".

נווה צוף, נזכיר, עלה על הקרקע באישור מדינת ישראל ואפילו ארצות הברית הגדולה. כנראה שגם בלי הבטחות על עולם הבא משפחת אלברט הייתה מתגייסת, אבל נותרה משוכה אחת: הקיבוץ. בסיס האם שפרגן עד עכשיו בחופשות, רכב וציוד למען ההתיישבות החדשה, לא יכול לשחרר את המשפחה לפי כל בקשה שלה. "נכנסתי לישיבת מזכירות שלא הייתה קשורה אליי בכלל. אמרתי להם 'נקראתי לדגל'. הם שאלו: שוב?". הפעם הקיבוץ התנה את מכתב השחרור בבדיקה פסיכולוגית. "הם רצו לדעת מה הבעיה של המשפחה שלנו, שכל פעם מדלגת למקום אחר". הפסיכולוג דווקא פרגן, "הוא הסביר שזו משפחה שיש לה דרך, וזה המימוש שלה". המשפחה עלתה למבנה המשטרה, שם שהתה במשך כשלושה חודשים, כשחיים לומד במקביל בישיבת הקיבוץ הדתי. שושי, שהייתה במקום כמעט לבדה עם ארבעה ילדים, לא מתעכבת לספר על הקושי. "האנשים היו מאוד נעימים ופתוחים". וחיים מודה: "לכל הנדודים האלה היה מחיר. הבן הבכור לא סלח לנו".

מאיפה היו לכם כוח ומוטיבציה להגיע בכל פעם למקום חדש, ולחיות בתנאים לא תנאים?

שושי: "באלול עלינו לעלומים, באייר הייתה מלחמת ששת הימים. הייתה תחושה שפספסנו משהו. שאם היינו מחכים חצי שנה, היינו מקימים יישוב במקום אחר".

חיים: "פתאום נהיה המושג של ארץ התנ"ך. הרגשנו שאנחנו מייצרים את הגאולה. נוכחות של אנשים בודדים קבעה את המציאות ולכל אחד הייתה משמעות. מי שהיה אכפת לו - קבע".

שושי: "לא התכוונו לעזוב את הקיבוץ. ראינו יתרון בזה שאנחנו גרים בקיבוץ, וכך יכולנו להגיע לתקופה קצרה לתת תגבור כשצריך".

חיים: "קצת קינאתי באנשים שהקימו את היישובים האלה, אבל לנו בעלומים גם הייתה משימה". ויש גם הסבר מדוע במשך שנים ארוכות הבסיס היה ונשאר הקיבוץ. "מי שעזב בית בעיר, היה לו בית. לנו, אם היינו עוזבים את הקיבוץ, לא היה כלום. הייתה לנו הפינה שלנו, וחשבנו מה מתוך הפינה הזאת אפשר לעשות".

ימים של רעב בעצמונה

הפרק הבא בדברי ימי ההתיישבות של ישראל, מספר על הסכמי קמפ דייוויד וביקור סאדאת. בקורות ימי משפחת אלברט נרשם הפעם חיתוך של חבל הטבור הקיבוצי. אחרי השתתפות במחאות ובהפגנות וגם סיוע לוגיסטי ליישוב קטן, אידיאולוגי ועני בשם עצמונה, הוחלט לעבור לשם בפועל. "לא התלבטתי אפילו", אומר חיים.

לא הבטת לאחור לפני שעזבת את עלומים? אלה חבר'ה שייסדת איתם משהו, בנית ופעלת.

חיים: "לא התלבטתי, כי המשימה הייתה גדולה".

שושי: "הבעיה הייתה שהלכת אל הלא נודע. זו לא בעיה לעזוב אם יש לך תוכנית. אז זה לגיטימי. אבל הלכנו למדבר בלי כלום ועם שישה ילדים. המשפחה של חיים תפסה את הראש בייאוש. היום אני חושבת שאם ילד שלי היה עושה את זה, הייתי חושבת שזה לא חכם".

חיים: "אבל הרגשנו שזה פיקוח נפש".

בעצם הגעתם ליישוב על סף פינוי. חוויתם את חצי השנה האחרונה והמאוד לא פשוטה.

חיים: "להם זה היה מאוד פשוט. אנחנו היינו החריגים. להם היה ברור שזה לא יקרה".

שושי: "היה קשה שלא להיסחף באווירה הרוחנית ובאמונה החזקה. הרגשנו כאילו אנחנו מרחפים באוויר, שאנחנו מעל לטבע. אלה דברים שלא פגשתי בחיים עד אז. בעלומים הושפעתי ולמדתי הרבה. אבל דברים כאלה? לא ידעתי שהם ישנם".

תנאי המחיה בעצמונה של סיני היו קשים מאוד, כמעט בלתי אפשריים. לא רק חשמל שהוגבל לשעות יומיות ספורות, רכב אחד לכולם ומרחק רב מכל ציוויליזציה, אלא רעב של ממש. היו ימים, מספר חיים, שלא היה בהם אוכל. "היה מאוד קשה, אבל כשאתה חדור אמונה זה מרים אותך", אומרת שושי.

את ליל הסדר עוד הספיקה משפחת אלברט לעשות עם המשפחה האחרונה שנשארה ביישוב שדות שבחבל. בחול המועד הם ראו את הדי-ניינים והטרקטורים הורסים את הבתים.

שושי: "זה היה כאב לב. איום ונורא. איזה בתים, אילו ארמונות היו שם, ולראות הכול נהרס". חיים והילדים ניסו לעצור את ההרס בצורת כניסה למבנים ולימוד משותף שם. "היינו באמונה שכל רגע זה ייעצר. אז כל דקה חשובה".

איך הכול ייעצר? המכונות היו בעיצומו של ההרס.

חיים: "אני מזכיר לך שסאדאת נרצח כמה זמן קודם וכמעט הכול נעצר. אם הקב"ה רוצה אז הוא יכול".

משפחת אלברט חזרה מפוכחת יותר לעצמונה. בדרכה ליישוב ראתה את האוטובוסים המפנים ואת החיילים הקרבים ובאים. ערב יום השואה היה גם יום הפינוי. היישוב התכנס בבית הכנסת. "אמרתי לכולם שהאוטובוסים כבר בדרך, אז יש לי בקשה אחת, שנקבע נקודה שבה כולנו ניפגש וממנה נלך ברגל בחזרה לעצמונה. הסתכלו עליי כאילו תרנגול מדבר. מבחינתם היה ברור שזה לא יקרה".

זה לא מכעיס? אנשים לא ריאליים בזמנים קריטיים מעוררים אנטגוניזם.

שושי: "אם היית מכירה אותם, היית יודעת שכולם אנשים ריאליים שהקימו משפחות לתפארת, חיתנו ילדים והכול בסדר. הייתה אווירה מאוד מיוחדת ותחושה שאפשר באמונה חזקה לשנות מציאות. אז אולי האמונה לא הייתה מספיק חזקה, אולי אנשים חלשים כמונו קלקלו. יש גרעין של אמת בגישה הזאת. כשאדם חדור אמונה יש לו כוחות לא שגרתיים".

עקירת היישוב לוותה בהרבה כאב, אבל כולם יצאו על הרגליים. אנשים לא הכבידו על העוקרים.

חיים: "נקודת המוצא של החבורה שהייתה אז היא שיש שלושה דגלים: ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל. מעולם לא הרמנו יד על יהודי. דווקא בגלל שאתה עוסק במצווה הכי חשובה, אתה צריך להיות הכי נקי. מה, אתה הולך לנצח את צה"ל? בפרקטיות אפילו, מה ההתמודדות? אז היה ויכוח אם אפשר שיגררו אותך, ואנחנו החמרנו שאפילו זה לא. כי זה גורם למי שגורר אותך הכבדה וצער".

אם מדלגים 23 שנה קדימה, לעצמונה של הגוש, היו כאלה שכאב להם שהפינוי אצלכם היה שקט. שהחיילים לא נשרטו ממנו.

"אני לא רוצה לשרוט, אני לא מתנקם. אני ממשיך בדרכי. מי הסמיך אותך לשרוט?".

אם תראה למדינה שפינוי לא כדאי, זה אולי יוכל למנוע את הפינויים הבאים.

"לא התחבקתי עם החייל המפנה אבל אני גם לא מחנך, זה לא התפקיד שלי. אני יכול להגיד לך רק דבר אחד, שגם בימית וגם בגוש קטיף החיילים אמרו שזה שהמשכנו את החיים כרגיל, בלי לארוז, עם כלים בכיור וארוחה על השולחן, זה מה ששרט אותם הכי הרבה. אני לא יודע אם היה צריך לרקוד עם החיילים כמו שרקדו איתם במכינה, אבל אני לא משקיע שום גרם אנרגיה בתחקירים לאחור, כי זה יסיט אותנו. אנחנו עדיין במאבק על הארץ. אנחנו חייבים להיות חדורי מטרה".

"מעריץ את מסירות הנפש של ילדיי"

אנשי עצמונה הגיעו לאחר גירושם מסיני למורג שבגוש קטיף. מי שתכנן בעבורם את נקודת ההתיישבות הבאה היה ראש המועצה ההולכת ונבנית, ראובן רוזנבלט. הם, מבחינתם, לא ידעו לאן האוטובוסים עתידים לקחת אותם. חיים מספר שאפילו אז, במורג, הם חשבו שהגלגל ינוע אחורה והם יחזרו לסיני. רק כשהקרוואנים שלהם הגיעו ונפרקו מהמשאיות, הם הבינו שזהו זה.

"אני לא זוכר שאנשים נשברו רוחנית", הוא מעיד. אנשי היישוב העקור חיפשו את המשימה המשותפת הבאה, והחליטו "לבחור במקום היותר קשה. בחרנו בגוש קטיף כי זו הייתה העמדה הבאה". אנשי עצמונה עברו כמה גלגולים בגוש. הם שהו כמה חודשים במורג, אחר כך במשך כארבע שנים בשליו, ורק בהמשך עברו ליישוב הקבע.

השנים חלפו וילדי משפחת אלברט בגרו, שניים מהם בנו את ביתם בגוש. האחד בנצרים והאחר בשירת הים. חיים עבד כמנהל תפעול של משתלת עצמונה הגדולה והמפורסמת, שושי ב'עלי קטיף'.

גם בשנים האלה קפצה המשפחה לשליחויות מקומיות. האחת של החזקת כפר דרום עד שיימצא גרעין קבע והשנייה, חמש שנים לפני הגירוש, למיזם של הבן חנוך ושל חברו אורי איתם - הקמת 'כרם עצמונה'. הבנים החליטו ליישב דיונה ששכנה בין עצמונה למורג. בני הנוער עשו שם בהתחלה קייטנה, אחר כך פעילות המשך, וחודש לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה עלו חיים ושושנה על הקרקע וגרו במכולה. המקום היה מסוכן ומבודד וכמובן בלי תשתיות.

שושי: "חנוך שלנו היה נשוי ואנחנו תגברנו אותם. זה כבר לא היה לי פשוט, התחלתי להרגיש חריקות". שבועיים אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה, צה"ל התעקש שהמקום יתפנה. לא הרבה אחר כך, בט"ו בשבט, שוב עלו למקום ההורים, בנם וכלתם. כשמנה היישוב 12 משפחות, חזרו חיים ושושנה ליישוב האם שלהם. לכרם עצמונה הייתה תב"ע ל‑75 יחידות דיור. לולא היה גירוש, היה נבנה שם יישוב של ממש. אבל המציאות הייתה אחרת. שוב עננים נקשרים באופק, שוב גזירת עקירה.

עכשיו אתם כבר יודעים שגירוש יכול לקרות וגם קרה. הפעם זה אחרת?

חיים: "למרות שזה כבר אחרי יותר מ‑20 שנה, אנשים בנו וילות וחיתנו ילדים והפעם יש גם רכוש על הפרק כי יש פיצויים, מה שבסיני לא היה. ובכל זאת הכיוון הוא אותו כיוון. המשתלה המשיכה לעבוד, גם כשהגוש כבר התחיל להיחרב".

עצמונה היה בין היישובים האחרונים שפונו. בכל התקופה שלפני, ההמלצה הייתה שלא לארוז ולא להביא שמאים. "לוקחים את הסיכון של הפסד הפיצויים, למרות שאנשים כבר כבדים ברכוש. ממשיכים כרגיל בתקווה שזה ניסיון גדול של הקב"ה, מצפים ובטוחים שזה לא יקרה". רק כמה ימים לפני שינה הרב כיוון, מפני שלא כולם היו יכולים לעמוד בזה.

שושי נזכרת בכאב: "קשה, קשה. חודש לפני הפינוי מגוש קטיף הגיעו אלינו שלושה בנים נשואים עם הילדים שלהם. בתוך הבית היו שלושה זוגות צעירים עם עשרה נכדים, אחד מהם בן שבועיים. חוץ מזה היו עוד בחורים שבאו לעזור ולא היה להם איפה לשים ראש. בלגן אחד גדול".

שושי כמעט לא הייתה בבית בחודש הזה. היא עבדה ב'חסלט', "עד שאמרו לנו: זהו". כשהגיעו הימים האחרונים, היא גויסה לעזור לחברה ביישוב. "זה היה כל כך קשה. הם גרו רק כמה שבועות בתוך בית חדש שבנו, ואני הייתי צריכה לעמוד עליה שתארוז. היא לא תפקדה, הייתי צריכה להזכיר לה שיש לה שישה ילדים".

חיים התמודד עם קשיים מסוג אחר, שאפילו רעייתו לא ידעה על קיומם. "הבנים שלי היו מאוד אקטיביסטיים. הם לא בראש של עצמונה. הם לא יפגעו בחיילי צה"ל, אבל אין להם בעיה לפנצ'ר או לגרום לנזק שיעכב פינוי. היו להם תוכניות מצדה כאלה, של התבצרות, מכתב לאלוף שבו כתבו שהם מוכנים להתמודד עם הערבים שיבואו. אני הייתי צריך לנהל חיים כפולים, שאשתי לא תדע, לשחק אותה נורמלי. במשתלה אני ממשיך לגדל את הצמחים הכי יקרים ומסביר למבקרים שאנחנו מאמינים. מצד שני להתמודד עם הבנים שהחליטו שצריך לעשות משהו. התייעצתי עם הרב ראובן נתנאל (רב היישוב, ע"ל) והוא אמר לי שאני חייב להיות איתם ולא להרחיק אותם". רק אחרי הגירוש הוא הבין שהיו אנשים ביישוב שרצו להוציא את הבנים מהמקום.

"הבנים עשו דברים שאנחנו לא יכולנו לחשוב עליהם מבחינת התעוזה. הם יישמו את האידיאולוגיה והרקע שראו בבית, ולקחו את זה צעד או שניים לכיוון מעשי יותר. אני הייתי במאות הפגנות, עצרות ואירועים ומעולם לא נפתח נגדי תיק. להם יש ערימה של תיקים", מספר חיים על בניו חנוך ובועז, כיום תושבי יצהר, שנעצרו כמה פעמים בידי המשטרה והשב"כ. "באיזה שהוא מקום אני מעריץ את מסירות הנפש שלהם. שניהם בנו מכספם בתים שיש עליהם צווי הריסה. הם לא עושים שום חשבון של כסף".

נבנים על גבי הקיבוץ שננטש

אחרי הגירוש הגיעו חיים ושושנה לעיר האמונה שליד נתיבות, אבל מסיבות בריאותיות עשו את עשרת הימים הראשונים אצל קרובי משפחה בכפר מימון. חיים המשיך לעבוד בהעברת המשתלה מעצמונה החרבה אל מקום חדש, וכלל לא היה מודע לכך שהקהילה התחלקה לשניים: חלקה הלך ליתד ובהמשך לנווה, וחלקה לשומריה. בהמשך עזב את העבודה במשתלה עד שנשאב לעצמונה שבשומריה, ביישוב ההולך ונבנה על ברכי תשתיות ישנות של הקיבוץ בחבל לכיש שהתרוקן מיושביו. המשימה הבאה, כמו שהוא אומר.

תודעת השליחות והמשימתיות הונחלה גם לדור הבא של משפחת אלברט. ששת הילדים של בני הזוג גרים במרחבי יהודה ושומרון. איש לא קבע את ביתו בפתח תקווה או ברמת גן. "ברוך ה'", הם אומרים.

חיים חושב שמה שחסר לציבור בישראל הוא שליחות, חיים משימתיים. "שהמוקד לא יהיה עוד קרן השתלמות. לא בשביל זה ה' עשה לנו את כל הניסים. אלא כדי שאנחנו נבין מה כל התוכנית הענקית הזאת, עם אסונות נוראיים, עם גאולות גדולות. להבין שאתה בתוך תהליך עצום וגדול".

[email protected]