הכרעה גורלית למלחמה בטרור

הפיגועים בהר הבית ובנווה צוף הוכיחו עד כמה הכרעת השופטים הצפויה בפרשת אזריה תשפיע באופן ישיר על הלוחמים בשטח. דעה

שרון גל , ד' באב תשע"ז

שרון גל
שרון גל
צילום: Yonatan Sindel/Flash90

בעוד כמה ימים יכריעו חמישה שופטים את גורל המלחמה בטרור בשנים הקרובות:

האם לוחמינו, שיעמדו מול תרחישי קיצון מורכבים, יפעלו בביטחון, ינטרלו בלי חשש מרצחים וישמרו על חייהם וחיי הסובבים אותם – או שמא יפעלו בחשש, עם אצבע רועדת על ההדק, בדיוק כפי שהאויב הערבי היה רוצה? בשביל ההכרעה הזאת, 'בצלם' פעלו בכל הכוח ללבות את אירוע הירי בחברון.

הרכב של שלושה שופטים, בראשות השופטת מאיה הלר, ניסח הכרעת דין מתסכלת הכובלת את ידי לוחמינו המתמודדים עם מציאות קשה ביותר. גם אם יש חשד סביר, קבעה הלר הלכה למעשה, אסור לפתוח באש. זו קביעה בלתי אפשרית לצבא שפועל יום יום מול מרצחים שפלים. נכון, כשהם יוצאים לשחוט יהודים, בין אם בפתח תקווה ובין אם בחלמיש, הם לוקחים בחשבון את האפשרות שזו תהיה הפעולה האחרונה בחייהם, לכן חלק ממפלצות האדם מנסחים צוואות בטרם צאתם. אבל אסור לטעות: הם מעדיפים לרצוח – ולהישאר בחיים.

מי שראה את תמונת הרוצח השפל, שדקר למוות באכזריות בלתי נתפסת את שלושת בני משפחת סלומון זכרם לברכה, מי שראה את החיוך הנסוך על פניו בבית החולים אחרי טיפול ישראלי מסור, לא יכול היה לטעות: הוא מאושר. עוד מעט, אחרי חקירת שב"כ, הוא יישפט וייכנס לכלא הישראלי המפנק. כשייצא בעוד חמש, שש או שמונה שנים בעסקה מפוקפקת, יחזור לטרור ומן הסתם ינסה לרצוח שוב. את המשוואה הזאת חייבים לשנות, ולא ברוח הפסיקה של הלר.

עיתונאים בזויים סילפו השבוע את דברי אמו של הלוחם האמיץ מחלמיש שחתר למגע וירה בבטנו של המחבל כדי לנטרלו. תוך הוצאה בוטה של דבריה מהקשרם, הם כתבו שהאם אמרה בריאיון שהבן שלה לא רוצח כמו אלאור אזריה. זהו כמובן שקר גמור, שהיא טרחה להבהיר למחרת היום: המחבלים רוצחים, אלאור לוחם מצטיין ואני מקווה שייצא זכאי, כך אמרה. האמת לגבי מה שהתרחש בבית משפחת סלומון היא אחרת, כפי שעולה מעדותו של שלמה עובדיה בתוכנית הבוקר שלי בגלי ישראל. עובדיה תיאר את שאירע לאחר הירי הראשון בבטנו של המחבל, כשהוא וגיסו נכנסו הביתה כדי לנסות לסייע לקורבנות: "אני כבר דורך עוד כדור, בא לבצע (ירי), והגיס שלי אומר לי 'הוא מנוטרל, אל תסתבך'".

אם היה מנוטרל או לא – רק מי שהיה בזירה יודע. היו עדויות שהוא זז גם לאחר הירי. אבל המילים "אל תסתבך" הן לגמרי אפקט אזריה, ברוח הכרעת הדין הנוכחית. גם התמונות מהר הבית לא מותירות מקום לספק: גם שם נורה המחבל, גם שם שכב על הארץ, גם שם קם – ואז נורה בשנית ונוטרל סופית. מה עבר בראשו של הלוחם שירה בו מיד לאחר מסע הרצח, כשהוא וחבריו רוצחים בדם קר את שני שוטרי מג"ב, האיל וכמיל זכרם לברכה? כנראה שלא נדע. האם הבין שהמחבל חי ועדיין מסכן את הכוח ובכל זאת בחר שלא לירות שוב, שמא יובל באזיקים לבית דין כלשהו בחשד לרצח של מחבל, כפי שחווה אזריה?

אין ספק, השמאל הקיצוני וארגוניו הצליחו בשנים האחרונות – על אף שלטון הימין – להחדיר עמוק אל תוך המערכת את הנרטיב התבוסתני, שמתעלם לחלוטין מהסביבה האלימה שבה אנו חיים. קשרים בין הפרקליטות הצבאית ל'בצלם', הרצאות ומפגשים של ארגונים הפועלים כביכול למען זכויות אדם – אבל רק אם האדם הוא ערבי שמתגורר ביהודה ושומרון – לא אנחנו, הצד המותקף כמעט יום-יום מול טרור משתולל. המסר חלחל, המערכת נלחשה.

על חמשת שופטי הערעור להחזיר את הכוח אל השטח, לסמוך על שיקול הדעת של טובי לוחמינו, להעביר מסר ברור: אתם חשים סכנה? תירו, אל תחששו, אל תחשבו על התמונה האיומה של הלוחם המצטיין שהובל באזיקים ויצא עם הרשעה בהריגה של מחבל צמא-דם שבא לרצוח יהודים בחברון. מוסרי לשמור ולקדש על החיים, לא מוסרי להגן על הרוצחים.