ראשי המדינה, נראה לי שהתבלבלתם

סטודנטית ממושב כרמל בדרום הר חברון כותבת על ניסיון פיגוע שחוותה, ועל האכזבה מכך שבמקום לטפל במחבלים - מקיפים את התושבים בחומות.

אביגיל שמרהולד , י' באב תשע"ז

שמשת המכונית המנופצת, ביום שישי האחרון
שמשת המכונית המנופצת, ביום שישי האחרון
צילום: אביגיל שמרהולד

שמי אביגיל שמרהולד, בת 25, לומדת באוניברסיטת אריאל וגרה במושב כרמל בדרום הר חברון מאז שנולדתי. אוהבת את היישוב וגאה להיות חלק מהעם שלנו.

מה שקרה ביום שישי האחרון בטח לא יפתיע אף אחד. לי ולכל מי ששמע את הסיפור זה לא היה חדש אך בכל זאת אשמח לשתף ממקום כואב. ביום שישי האחרון, החלטתי לחזור הביתה לשבת. יצאתי מאריאל לכיוון הבית שלי.

בערך 200 מטר דרומה מצומת זיף יצא אלינו מחבל מבין השיחים. הוא היה לבוש מכנס כהה, חולצה שחורה ונעלי ספורט. הוא היה בסביבות 1.75 גובה, גוף שרירי ובסביבות גיל 30. הוא זיהה אותנו בתוך הרכב, רץ לכיוון הכביש, חסם את הרכב בגופו וכשרצינו לעקוף אותו הוא זרק את מה שהיה לו ביד בנחישות איומה. יכולתי לראות לו את השנאה והאדרנלין בעיניים.

לקחה אולי שניה וחצי להבין מה שקורה. השמשה התנפצה לרסיסים קטנים וכל הגוף והפנים שלנו היו רסיסי זכוכיות. אם לא הייתי צועקת כדי לאפס את הנהגת היינו נופלים מהכביש לתעלה שבנתיב הנגדי, ומי יודע אם הינו בין החיים היום. אם היה בא רכב ממול או אם היו עוד ערבים, כנראה שהסיפור היה נגמר בלינץ' חווייתי מאוד לשכנים ולמחבל שחזר בינתיים לשיחים כדי להתכונן לקורבן הבא שיבוא אחרינו.

אבא שלי נולד וגדל בברוקלין עד גיל 23, אמא שלי נולדה וגדלה בניו ג׳רסי עד גיל 22. כשהיו בקולג׳ כל אחד לעצמו החליטו להתנדב לצה"ל. היו אז משלחות של אמריקאים שרצו לתרום לישראל במשך כמה שבועות ובאו להרגיש שייכים לעם. ההורים שלי שהגיעו לארץ מטעם המשלחת כל אחד מיוזמתו הכירו והחליטו להתחתן.

אבא סיים תואר בראיית חשבון ואמא הוראה. התחתנו. אחרי שנתים עזבו הכל ועלו לארץ עם אח שלי הבכור שנולד בזמן הזה. ההורים שלי, מתוך ציונות, עזבו את המשפחה, העבודה, נוחות ואיכות חיים והגיעו למקום שלא הכירו בו אף אחד ובקושי את השפה ומיד החליטו שהם רוצים לגור במקום שיהיה משמעותי, ציוני ומלא בערכים. זה היה בשנת 1990.

המושב היה עוד צעיר, אך ההורים שלי לא היססו לרגע. אבא עבר מחליפות וחולצות מכופתרות לחולצה קצרה והצטרף לגיזום וקטיף נקטרינות במטע, אמא עשתה כל מה שהיה צריך - מקיפול קרטונים במדגריה עד לעבודה בגנים.

בהמשך אבא שלי למד תכנות מחשבים ועבד בירושלים. לפני בערך 10 שנים, אני זוכרת את אבא שלי נכנס הביתה מבוהל, כשאמא נגשה אליו הוא התחיל לספר מה קרה. הוא חזר מהעבודה, זה היה יום חג של הערבים. הוא עבר את צומת זיף לכיוון הבית ב-20:00 בערב ושם חיכו לו חבורה של ערבים שפוצצו את רכבו בסלעים. אבא שלי הציוני, שבא ליישב את המדינה ששנים חלמו עליה, חוטף מטר של סלעים בדרך לבית, בדרך למשפחה שלו.

לפני 4 שנים, אח שלי הבכור שעזב את ניו יורק בגיל שנה ,בלי לדעת מי הוא ולאן הוא הולך, חזר מהלימודים בירושלים. זה היה יום שישי והוא מיהר לחזור לפני שבת. ארבו לו באותו מקום, סמוך לצומת זיף ופוצצו לו את השמשה של הרכב. חוץ מכל ימי העבודה שהפסיד בשביל לטפל ברכב, האישורים והבירוקרטיה, הוא נפגע מהמדינה שלא מטפלת במחבלים שבכל רגע נתון יוצאים כדי לפגוע.

אני כל הזמן שומעת ומצטמררת. מה זאת אומרת שאבנים זה לא סכנת חיים? מה זה נקרא אם לא להיפגע מרסיסים? מה זה, אם לא לעשות תאונה או ליפול מהכביש? לא סכנת חיים? ומה עם הנפש כשהיא נפגעת? את השמשה של הרכב אתם תתקנו לנו כי זה היה פיגוע. אבל הנפש הפגועה? החרדות בלילה? הפחד בכבישים? ההרגשה של חוסר אונים ופחד שלא נרגע ולא עובר? שיש מי שמנסה להרוג אותי.

האם בזה מישהו מטפל? אפשר להחזיר את המצב אחורה? אפשר לבטל את הסיוטים בלילות? אפשר שלמישהו יהיה אכפת מהנפש ולא רק מהרכוש?

כשהייתי בכיתה ז', לפני 12 שנים, יצאנו מטעם בני עקיבא לשמח את החיילים ולחלק להם תפוח בדבש לפני ראש השנה במוצב באיזור עותניאל. חילקנו, שימחנו את החיילים שהתפנקו מהיחס והכיבוד. כשהיינו בדרך חזרה למושב חיכו לנו 2 מחבלים - אחד בכל צד של הכביש והתחילו לירות על האוטובוס שלנו צרורות של כדורים. האוטובוס, שהיה ממוגן ירי, ספג לתוכו כמות אדירה של כדורים והציל 50 ילדים מבוהלים, בוכים ומפוחדים. גם זה היה באיזור צומת זיף וגם זה היה סיפור אחד מתוך כמה וכמה שקרו לי ולחבריי מהמושב.

ביום שישי האחרון הרגשתי פגועה כל כך, בשביל ההורים שלי שבאו לארץ הזאת לתרום, ליישב ולחיות כאן במקום בטוח, ארץ ישראל לעם ישראל. אבל המדינה לא מחזירה להם אלא יורקת להם בפרצוף.

במקום לחבק את תושביה הם סוגרים אותם במקלטים או בערים גדולות. במקום לסגור את המחבלים בכלא סוגרים אותנו בגדרות גבוהות. הסבים ניצולי שואה, ברחו בזמן. אחרי ייסורים רבים הגיעו לארצות הברית. ההורים שלי המשיכו את דרכם ועלו לארצה. אבל את ההורים שלי סוגרים פה בגטו...

נראה לי שהתבלבלתם קצת, כי בגדרות התכוונתם לכלוא את המחבלים, לא אותנו. לתת לנו להיות חופשיים במדינה שלנו. אבל בטעות סגרתם אותנו ושיחררתם אותם.

הם לא פוחדים, אלא אנחנו. הם לא נרתעים, אלא אנחנו. הם לא נפצעים ולא מתים, אלא אנחנו. בבית שלנו. עד מתי?