בטרם אענה על השאלה, ברצוני להבהיר שאני מאלה שמתנגדים לעצם העמדת הלוחם לדין. להשקפתי, אין לשפוט לוחם שנמצא בסיטואציה של קרב, ומפקדיו היו חייבים לגבות אותו ואפילו לדרוש להישפט במקומו.
נשאלתי אם אני מכבד את החלטת בית הדין. חובה עליי, כאזרח שומר חוק, לקבל את ההחלטה. ברם, אין בי שמץ של כבוד כלפי מוסד שמצטייר כטריבונל שהוקם כדי להרשיע את הלוחם בכל מחיר.
בוודאי שאני תומך בקיצור העונש, ושואף לכך שאלאור לא ישב בכלא ולו יום אחד. חיילי צה"ל פועלים במציאות הזויה: הם מתמודדים בידיים כפותות מול טרור רצחני, וארגוני שמאל נבזיים אורבים להם בכל פינה ומכשילים אותם במזיד. השלכת הלוחם לכלא תהיה בבחינת פרס ותמריץ לארגונים הללו להגברת הפורענות.
בנוסף לכך, צריך לשים קץ להתעללות הממושכת באלאור ובמשפחתו, ולצמצם ככל האפשר את הנזק העצום שנגרם לקשר העדין שבין העם לצבא. בקיצור, כל מי שרואה, כמוני, בחיילות ובחיילים את ילדיו, חייב לדרוש את שחרורו של אלאור אזריה.
אני חייב להתייחס לדרישה כאילו החנינה מותנית בהודאה באשמה ובהבעת חרטה מצידו של אלאור. אלאור מאמין בחפותו ובצדקת דרכו. זכותו המלאה לחשוב כך, והדרישה לחרטה גובלת בעזות מצח. רק לאחרונה נוכחנו בקיצור שליש מעונשו של הנשיא שהורשע באונס וסירב, בכל תוקף, להביע חרטה.
בכלל, הגישה המפלה כלפי אלאור מלמדת על נקמנות שנגועה בגזענות. מדוע התנפלו עליו בזעם כאשר ביקש לערער? האין זו זכות לגיטימית? כאילו אמרו לו: שתוק ותגיד תודה שקיבלת רק שנה וחצי בפנים... רזי ברקאי שאל אותי בגל"צ האם מסוגלים בני המשפחה לקבל החלטה עצמאית בנוגע לעתירה לעליון. אמרתי לו שבשאלה זו הוא גילם את העוול הגדול שנעשה למשפחה היקרה.
מדוע בני משפחת אזריה מרמלה אינם מסוגלים לחשוב ולהחליט עצמאית, בעוד שמשפחות גולדין או שליט כשירות לכך? האמת בלתי נעימה בעליל: אלאור אזריה מרמלה הופקע מרשימת "הילדים של כולנו". וזו כשלעצמה סיבה מצוינת להתקומם נוכח העוול הנורא.
רן כרמי בוזגלו
ממובילי המאבק הציבורי לשחרור אלאור אזריה