אל תתרמו, תעלו

כמאתיים שנה לאחר חורבן המקדש השני, ביטא ריש לקיש את רגשות הכעס של יהודי ארץ ישראל על יהודי בבל שלא עלו ארצה בתחילת בית שני.

הגמרא ביומא מספרת על ריש לקיש אשר שחה בירדן, בא רבה בר בר חנה והושיט לו יד. אמר לו ריש לקיש: "בשם ה'! אני שונא אתכם". גם רבי זירא, שעלה מבבל בתקופה ההיא, נתקל בגערה דומה של חנווני פשוט בשוקי טבריה.

ביטויים אלו חושפים את הדרך שבה ראו בני ארץ ישראל את הסיבה שבגללה שיבת ציון לא השיגה מלכתחילה את עיקר מטרתה. הצהרת כורש הייתה אמורה להיות מפץ גדול שיטלטל את גולי בבל לעלות ביחד לארץ ישראל, עלייה כה דרמטית עד שתדמה לזו של יציאת מצרים. עוצמה כזו של עם גדול ששב לארצו הייתה נוסכת ביטחון עד שלא היו נזקקים לחומה, אלא שחטאו ולא עלו כולם.

העלייה התבצעה בגלים קטנים, "דלתות", ולא בזרם אדיר של העם כולו, "חומה". בעיה זו גרמה לכך שבבית שני לא חסרה רק עוצמה פיזית, אלא בעיקר עוצמה רוחנית. חמישה דברים שהיה בית אחרון חסר מן הראשון, ואלו הן: אש של מעלה, ושמן המשחה, ארון, רוח הקודש ואורים ותומים.

ההידרדרות שהובילה לחורבן

תירוצים רבים היו לנשארים בבבל, אך הסיבה העיקרית הייתה ההשתקעות הכלכלית-חברתית בבבל, שבה הפכו היהודים לגורם מרכזי בכלכלת המדינה, ואף נוצרה שכבת עשירים המקורבים לשלטון. גם תירוצים רוחניים היו להם: "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם?". רק לאחר עשרות שנים עלה עזרא הסופר, תלמידו של ברוך בן נריה. אך למרות אישיותו הכריזמטית ומנהיגותו התורנית, לא הצליח לשכנע את השכבות המבוססות והמיוחסות לעלות.

בניין הבית נמשך בעצלתיים והופרע בידי הגויים שישבו בארץ, עד שבימי דריוש עוררו חגי וזכריה את היהודים לסיים את בניית הבית, ותוך כארבע שנים אכן עמד הבית על תלו. אלא שהיה עלוב במראהו, והזקנים שזכרו את פאר הבית שבנה שלמה געו בבכי.

לעומת התנופה החיובית בתחילת ימי דריוש, הרי שבהמשך ימיו האחשדרפנים הפרסים, שחשדו ביושבי יהודה בשאיפות למלכות, ביטלו את משרת הפחה היהודי ורוקנו את האוטונומיה היהודית מתוכן מדיני. ראשי הגולים שנשארו בבל והיו המשענת היחידה של אנשי יהודה בבירת פרס, לא עמדו לימינם, מכיוון שחששו לעורם. גם בהמשך דרכה של המדינה העצמאית שהקימו החשמונאים לא הייתה יותר מאשר קבוצה יהודית גדולה במרוכז, שלא הגיעה לגובה הרוחני הראוי.

כל זה היווה רקע להידרדרות שבסופה הגיע חורבן הבית. הנותרים בארץ סבלו רדיפות וגזרות, עוני והשפלה. לעומת זאת, החקלאות בבבל הצליחה יותר, החגים היו שמחים יותר, ותלמידי החכמים היו מהודרים בלבושם לעומת אלה של ארץ ישראל שנראו דלים. בשלב מסוים עבר מרכז התורה באופן מובהק לבבל, ומשם למקומות אחרים – צפון אפריקה, ספרד, אירופה, תוך שהיישוב היהודי בארץ ישראל שוקע והולך, עד לניוונו וחורבנו הכמעט גמורים. כך תיאר הרמב"ן בסוף המאה ה‑13: "כל המקודש מחברו – חרב מחברו".

רבי יהודה הלוי ביטא גם הוא בדבריו בספר הכוזרי את אכזבת האומה ואלוקיה מהתנהגות גולי בבל, "כי אומנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקיים הייעוד אשר ייעד הא‑לוה לבית השני... כי העניין האלוקי עמד לחול עליהם כבראשונה אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו, ורובם והחשובים שבהם נשארו בבבל, מסכימים לגלות ולשעבוד, ובלבד שלא ייפרדו ממשכנותם ומעסקיהם... אף אנו אילו היינו מוכנים להתקרב אל אלוקי אבותינו בלבב שלם כי אז היה הוא ית' מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים. עכשיו שאין הדבר כן, אין הדברים שאנו אומרים בתפילותינו 'השתחוו להר קודשו' ו'השתחוו להדום רגליו' ו'המחזיר שכינתו לציון' וכדומה כי אם כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר כי בלא כוונת הלב אנו אומרים דברים אלה...".

שיבת ציון השנייה

הצהרת בלפור, שרבים השוו אותה לזו של כורש, לא הייתה יותר מאשר מתן רשות ליהודים לעלות ארצה, בוודאי לא מפץ גדול. היהודים לא הזדרזו, ובייחוד השכבה המבוססת לא עלתה. גם בזמן הפרעות ביהודי רוסיה בסוף המאה התשע עשרה, זרם הבורחים התמקד בארצות הברית ומעטים הגיעו לארץ.

עם ישראל לא ניצל את חלון ההזדמנויות שנפתח לפניו, ועלה כדלתות: עלייה ראשונה, שנייה, שלישית... המרכז היהודי-אמריקני הלך וגדל, נתבסס ונעשה מקושר למערכת השלטונית.

יהודי ארצות הברית מתפארים בעזרה הכספית שלהם למדינת ישראל, אלא שכלכלנים רבים טוענים כי אפשר לחיות בלעדיה, בוודאי כיום כשהמשק הישראלי חזק מאוד וכל סטארט-אפ שנמכר מכניס מיליארדים לקופת המדינה. אלא שעיקר נאמנותם היא לממשל, ויוכיחו רוב המצביעים היהודים (בעיקר הרפורמים) שתמכו באובמה כשהתמודד לקראת תקופת כהונתו השנייה, למרות שידעו את יחסו העוין מאוד לישראל. לאחרונה צמח שם גם לובי יהודי אנטי-ישראלי, ורוב היהודים האמריקנים מעדיפים את האינטרס האמריקני על האינטרס הישראלי ומזהים עצמם בראש ובראשונה כאמריקנים.

מדינת ישראל מתמודדת שנים רבות עם איום דמוגרפי שגורם למנהיגיה לבצע פעולות מסוכנות בתחום הטריטוריאלי. עליית היהודים מכל העולם אליה הייתה משנה את התמונה מהקצה אל הקצה, ומבססת את מדינת ישראל מכל בחינה שהיא, כלכלית, דמוגרפית ובעיקר רוחנית.

עזרה כלכלית מבחוץ אינה רצויה גם מבחינת עצם הגדרת מצות יישוב ארץ ישראל, כפי שהגדיר הרבי מסוכצ'וב, מכיוון שהשגחת ה' הישירה על יושבי הארץ מתבטאת בפרנסה שלהם הבאה מידו הרחבה ולא ממקורות אחרים. עד שהתבטא בחריפות "הדרים בארץ ישראל ומתפרנסים ממעות חו"ל לענ"ד שממעטים המצווה ואינו ברור כלל אם יקיימו המצווה".

עומדים כקבצנים בפתח

מדינת ישראל, כאילו לא שמה לב לשינוי, ממשיכה לנהוג כקבצן העומד בפתחו של הדוד סם. שפיפות הקומה מזיקה ליכולת עמידתה של המדינה בלחצים מדיניים, וגרמה נזקים אדירים במלחמת יום הכיפורים ולאחריה, בנסיגות הרבות מחבלי הארץ ואף באחיזתנו בירושלים. כבר לפני שנים רבות היה שר אוצר שהציע להפסיק לקבל תמיכה מארצות הברית. הוא צדק מבחינה מעשית, אך היו מי שהעדיפו להמשיך בעמדת השנורר.

את הקשר בין יהודי ארץ ישראל ליהודי התפוצות יש לייסד על התשתית האמיתית: אין קיום ליהודי בגולה, כך קבעה התורה. לכן כשהדבר אפשרי חייבים כולם לעלות ארצה. במצב עניינים כזה, לא נצטרך את השדולה היהודית ליד הממשל, וגם לא את הכספים הנתרמים. עוצמתה הכלכלית של עלייה כזו אדירה במיוחד, אך בעיקר – העוצמה הרוחנית והחברתית תשתנה באופן מהותי.

אחריותנו במדינת ישראל איננה לקיום יהודי הגולה בארצם, למרות שהושטנו ואנו מושיטים עזרה לקהילות בכל רחבי העולם. אי אפשר להישאר אדישים לגורל אחינו, וכל ישראל ערבים זה לזה. אך לא זה העיקר. אנו מושיטים יד מחבקת לכל יהודי ולכל קהילה שיעלו ארצה, בלי תנאים מוקדמים, בוודאי לא כאלה הפוגעים בעקרונות מקודשים. בואו והתיישבו כאן, ואם יש ויכוח בין אחים – נשב יחדיו ונתאמץ לפתור אותו.